לפני 70 שנה, בערב תשעה באב תש"ה (1945), הגיע אבי, נפתלי לאו־לביא ז"ל, לנמל חיפה. על האונייה היו מאות אנשים ששרדו את מחנות הנאצים באירופה. אחד הזיכרונות שאבא העביר לנו מאותה הפלגה הוא על הרב ברוקנטל ז"ל, איש קיבוץ חפץ-חיים, שהיה שליח הסוכנות ואירגן את כל ענייני הדת. כשהגיעה שעת התפילה, אסף הרב ברוקנטל את אותה קבוצה (קטנה) שבחרה להתפלל, אך מיד התגבשה במקום קבוצה אחרת שהתפללה בנפרד. לא בגלל נוסח תפילה אלא בגלל שהקבוצה הראשונה והעומד בראשה לא היו כשרים בעיניה. למות ביחד אנו יודעים. המבחן הגדול שלנו הוא מבחן החיים. למבחן הזה יש שני צדדים: האחד מבחן הכאב, והאחר מבחן השמחה. את מבחן הכאב אבהיר דרך מעשייה תלמודית. התלמוד (בבלי מסכת מנחות) מביא סיפור מעולם הפנטזיה על אשמדאי שיצר בחוכמתו תינוק שיצא לאוויר העולם ולו שני ראשים. היצור המוזר גדל, בא למשפט לפני שלמה המלך ותבע לקבל שני חלקים מירושת המשפחה. המלך התבונן בו והורה לעבדיו להביא כלי מלא מים רותחים. וכך פסק: ישפכו מים חמים על ראש האחד ונראה: אם הראש השני יצעק מכאב, סימן שמדובר באדם אחד, ואם הראש השני לא יגיב ? מדובר בשני אנשים נבדלים. מבחן שני הראשים מלווה אותנו, במרחב היהודי בכלל והישראלי בפרט, לאורך כל ההיסטוריה ובכל עונות השנה. זה כבר הפך להרגל אצלנו. כואב למישהו, אז הוא צועק. אך יחד עם הצעקה הוא מציץ אל שכנו, והכאב מתעצם שבעתיים. למה זה לא כואב גם לו? לשבחה של החברה הישראלית נאמר שבזמני חירום אנו הופכים להיות גוף אחד עם כאב אחד גדול. ימי זיכרון וימי אבל הם ימים מלאים הוד ועוצמה. מי שלא חווה את חוויית הצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל לא חווה סולידריות לאומית מימיו. בימי "צו 8" אנו מוצאים עצמנו כדבוקה של עם החרד לגורלו. זהו מבחן הכאב המשותף, ואפשר לומר שאנו עדיין עומדים בו, לאסוננו, בהצלחה. אבל בימי שגרה אנו מרשים לעצמנו להתבצר בגטאות הומוגניים של דעות וסגנונות חיים, ולא שמים לב לנתק המסוכן הזה. אנו הולכים לכאורה באותה דרך, שותפים לאותו מסע, אך מגביהים חומות. אין איש שומע עוד את שפת רעהו. כאן בדיוק מתחיל המבחן השני: מבחן החיים המשותפים. מבחן ההכרה במרחב גדול של חיים שמתרחשים על אותה קרקע ותחת אותם שמיים. לשמחתנו, מתחת לשבטיות המסוכנת שמתבצרת בחברה הישראלית צצות קבוצות של צעירים המבקשים לייצר תנועה חדשה שאין בה קיטלוג ואין בה שפיטה ואין בה מידור. קבוצות שלא עסוקות בהצתת אש מחלוקת אלא בצעידה משותפת לתיקון פניה של החברה. זו עדיין לא המנגינה הדומיננטית במחוזותינו, אך היא קיימת ומעוררת תקווה גדולה. יום תשעה באב אינו יום של קינה על עבר שהיה ואיננו. זהו יום מלא עוצמה המכוון אלינו, כל בני החברה הישראלית והיהודית, וקורא לנו להיזהר מעצמנו. לא אויב החריב את שני הבתים הראשונים אלא אנחנו, במו ידינו. ובמו ידינו נבנה את החברה הזאת. בבתי הכנסת נהוג להתפלל לאב הרחמים שייטיב את ציון ויבנה את חומות ירושלים. אני נושא תפילה לאותו אב רחמים שייטיב את בני ציון ויעזור לנו לשבור מעט מהחומות שגבהו בינינו, כי הבית המשותף שלנו נתון לאחריות כולנו.
