"שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבֹא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מֵצר, אמר לו: יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: 'אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אתם' (ויקרא כ"ג, ד'). בין בזמנן בין שלא בזמנן, בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר:'ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל' (שמות כ"ד, ט'). ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הם כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו. אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי! רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי" (משנה ראש השנה, ב', ח-ט', מהדורת ח''אלבק; ובברייתא מובא שרבן גמליאל הוסיף: "רבי, שלימדתני תורה ברבים, ותלמידי, שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקיימה כתלמיד. אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים..."). הסיפור הזה ממסכת ראש השנה מוכר לכל תלמיד בישראל. הוא חושף צוהר לאופי השלטון הדתי בארץ בתקופה הרומית, שאחרי חורבן בית המקדש. המשנה מביאה לפנינו סיפור דרמטי, הנוגע לסמכויותיו של הנשיא ולמעמדו בקביעת הלוח, על רקע מעמדו וסמכויותיו של בית הדין ביבנה. רבי יהושע לא קיבל את פסיקתו של רבן גמליאל, וקרא תיגר על מנהיגותו. רבן גמליאל, בצעד מופגן של מנהיגות, גוזר עליו לבוא אליו ממקום מגוריו במקלו ובמעותיו ביום שחל בו יום הכיפורים לפי חשבונו, כי בקביעת הלוח מותנית סמכותו המרכזית של בית הדין וריבונותו. כשרבי יהושע מגלה שלא יקבל תמיכה ציבורית גם מהתנאים החושבים כמוהו, כמו רבי עקיבא ורבי דוסא בן הרכינס, קיבל על עצמו את הדין ונכנע למרותו של רבן גמליאל, גם כשהבין שבכך הוא מסייע לביסוס סמכותו ומעמדו של בית הדין בראשות רבן גמליאל, כי זהו המוסד הסמכותי העליון המנהיג את עם ישראל בארץ ובתפוצות!! סהדי במרומים, ובשורות שנכתבו בטור זה, שלפני כשנתיים הייתי מאלו שהתפללו בדביקות שהרב דוד סתיו ייבחר לרב הראשי לישראל (זכות הצבעה הרי אין לי) – ותפילתי לא התקבלה. השבוע הייתי בצד הסובר, שמעשיהם של הרב דוד סתיו, הרב רבינוביץ', הרב ריסקין, הרב מדן ושאר גדולי ישראל בלי מרכאות, להקמת בית דין חלופי לגיור, היא טעות לא בגלל שאין אמת בטענותיהם, לא בגלל שהם אינם צודקים בביקורתם על הרבנות הראשית לישראל. הם צודקים בכל מילה. אלא מהלך כזה רומס את כל האידיאולוגיה של הציונות-הדתית. לא קשה לסלוד מהתנהלותה של הרבנות הראשית לישראל. אני משער שאני לא האדם היחיד במדינה החי כבר כמה עשורים בתחושה שעל הרבנות הזו השתלטו גורמים עויינים, מי יותר מי פחות. אבל בתפיסה הציונית-דתית הממלכתית הפונדמנטליסטית שלי ולא רק שלי, יש רבנות ראשית לישראל, והיא הגוף הדתי הממלכתי הריבוני במדינת ישראל. גם כשעל ממשלת ישראל השתלטו (בדרך דמוקרטית כמובן) גורמים עויינים, לפני עשור ולפני שני עשורים, זו לא היתה סיבה להקים ממשלה או מדינה אלטרנטיבית. וכשעל צה"ל פיקד לפני עשור רמטכ"ל עויין ושוטה, פוליטיקאי במדים כחולים במסווה של קצין צבא, זו לא היתה סיבה להקים צה"ל אלטרנטיבי. מעטים יחלקו על כך, שהרבנות הראשית לישראל צריכה להשתפר באורח דרמטי בכל נושא הטיפול בגיור, כמו בנושאים רבים הנמצאים תחת סמכותם. אבל הם הרבנים הראשיים לישראל. הרבנים סתיו ורבינוביץ' צריכים, בחריקת שיניים מן הסתם, לקבל את סמכותו של הרב דוד לאו כרב ראשי לישראל. הרבנים לאו ויוסף, מצידם, חייבים לקבל את רבני הציונות-הדתית באמירה גלויה וצלולה: "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים".
