1. ביום שני השבוע דחו שופטי בג"ץ, בהרכב בראשות נשיאת העליון מרים נאור, את עתירת ארגון השמאל הקיצוני "במקום" נגד הסדרת הישוב סנסנה שבדרום הר חברון, סמוך מאוד לקו הירוק. בפסק דין לא ארוך במיוחד, אך בהחלט מנומק, דחתה נאור את טענות העותרים, לא לפני שהעירה להם, אמנם בעדינות, שעתירתם טעונה ב"מטען פוליטי". 2. למעשה התרכזו העותרים בטענה אחת מרכזית. על פי חוק התכנון הירדני החל ביהודה ושומרון (ורק בהם, בירדן החוק כבר השתנה מזמן ורק ביו"ש הזמן עצר מלכת) אפשר לאשר תכנית לישוב חדש רק במסגרת תכנית מתאר כוללת חדשה לכל המחוז. לטענתם, מטרת חוק התכנון הירדני הייתה "לעשות סדר" בתכנון, ולכן הוא לא אפשר הקמת ישוב שלא במסגרת תכנון כולל שמביא בחשבון את מה שקורה במחוז כולו. אם היתה מתקבלת הטענה, למעשה היתה מתבטלת תכנית המתאר שהוכנה לישוב סנסנה. בהיעדר תכנית מתאר אי אפשר לבנות בישוב שום דבר, ומצבם של התושבים היה נהיה בכי רע לנצח. תכנית מתאר מחוזית, יש לציין, היא דבר שהוא כמעט מן הנמנע באזורי יו"ש מכל מיני אילוצים, ואילו הכללת סנסנה בתכנית מתאר של ישוב קיים כבר סוכלה בעבר על ידי אותו ארגון שמאל קיצוני. 3. אני לא מומחה לחוקי תכנון, ובודאי שאינני מומחה לחוק התכנון הירדני. אולם, מקריאת פסק הדין שכתבה השופטת נאור נראה שהפרשנות שאנשי השמאל ביקשו לתת לחוק הירדני איננה מופרכת. למעשה, הסיבה העיקרית שהשופטת נאור נמנעה מלקבל את אותה פרשנות, היא מה שנהוג לכנות "שיקולי מדיניות". מאז מלחמת ששת הימים, ולמעשה בעיקר מאז שנות השמונים המוקדמות, אושרו ביו"ש שורה ארוכה של תכניות מתאר, לישובים ישראליים וישובים פלסטיניים. תכניות המתאר הוכנו כולן שלא במסגרת תכנית מחוזית. משמעות קבלת העתירה היתה קביעה שכל התכניות הללו אושרו שלא כחוק. אנשי השמאל, שהיו ערים לחשש, התחייבו לא לעתור נגד תקפותן של התכניות הקיימות. נאור מצידה לא התרשמה והעירה שגם אם הם לא יעתרו, ייתכן שיהיה מישהו אחר שיעתור ויסבך את בג"ץ עם קביעה שלו עצמו. בהערת אגב שנועדה לעינו של הקורא השמאלן של פסק הדין העירה נאור שגם תכניות המתאר שאושרו לישובים פלסטיניים יתבטלו במקרה כזה, ומי שיפגע אז יהיו התושבים הפלסטינים. 4. לאור שיקולי המדיניות הללו, ולאו דווקא לאור לשון החוק המדוייקת, קבעה נאור כי הפרשנות שביקשו העותרים לתת לחוק הירדני שגויה, וכי גם ישוב חדש יכול להיות מוקם בתכנית מתאר מקומית. לאור זאת דחתה נאור את העתירה ולמעשה פתחה את הדרך להשלמת ההסדרה של הישוב סנסנה. בכך למעשה הבהירה נאור שגם לשיקולי מדיניות יש מקום כשבאים לדון בגורלה של ההתיישבות היהודית ביו"ש. השאלה שעולה כעת במלוא עוזה היא מדוע מסרבים שופטי בג"ץ להכיר באותם שיקולי מדיניות כשמדובר בעתירות בעילות אחרות. פעם אחר פעם מסרבים השופטים לראות את המשמעות הרחבה של פסיקותיהם בעתירות אחרות הנוגעות לנעשה ביהודה ושומרון תוך אימוץ גישת "יקוב הדין את ההר". הסיכוי שהפסיקה במקרה הזה מסמנת שינוי בגישתם של שופטי בג"ץ הוא אפסי עד בלתי קיים. למרות זאת הפסיקה בעתירה הנוכחית מלמדת אותנו שכאשר בג"ץ רוצה להיות שפוי הוא מסוגל לכך.
