שוב בג"צ מתערב בעבודת החקיקה של הכנסת. הפעם קבע בג"צ כי תקופת שהיה של 20 חודשים במתקן חולות, כפי שנקבעה ע"י המחוקק, איננה מידתית, ואילו תקופת שהיה של 12 חודשים ראויה יותר. שוב החליף ביהמ"ש העליון את שיקול דעתו בשיקול דעתם של נבחרי הציבור וקבע כי מה שנראה הגון בעיני בג"צ הנאור, ראוי יותר ממה שנראה הגון בעיני הציבור (כפי שדעתו באה לידי ביטוי באמצעות נבחריו). שימו לב מה קורה פה. החוק שמכוחו מבטל בג"צ פעם אחר פעם את חוק המסתננים הוא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק הנ"ל התקבל בכנסת בשנת 1992 ברוב קטן של 32 תומכים מול 21 מתנגדים (תמיכה של 60% מכלל המשתתפים). החוק למניעת הסתננות לעומת זאת אושר בכנסת שלוש פעמים. בפעם הראשונה אושר החוק ברוב של 37 מול 8 (82% תמיכה). בפעם השניה אושר החוק ברוב של 30 מול 15 (66% תמיכה). בפעם השלישית אושר החוק ברוב של 47 תומכים מול 23 מתנגדים (67% תמיכה). זאת אומרת שבכל שלושת הפעמים אחוזי התמיכה בחוק למניעת הסתננות היו גבוהים מאחוזי התמיכה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. יתרה מזו, בשני סיבובים (הראשון והשלישי) היה מספר חברי הכנסת האבסולוטי שתמכו בחוק המסתננים גדול ממספר חברי הכנסת שתמכו בחוק יסוד כבה"א (37 בפעם הראשונה, 47 בפעם השלישית, לעומת 32 בלבד בחוק יסוד כבה"א). אעפ"כ בג"צ פסל את החוק. איך זה יתכן? פשוט מאד! השופט אהרון ברק קבע בשנת 1995 שחוק של הכנסת, הנושא את הכותרת "חוק יסוד", הוא חוק ברזל (חוקה) שאפילו הכנסת בעצמה (אע"פ שהיא זו שחוקקה את החוק) לא יכולה לחרוג ממנו. מבחינת בג"צ אין כל נפקא מינה באיזה רוב התקבל חוק היסוד, גם תמיכה מינימלית של 2 מול 1 תספיק לשיטתו כדי לסכל את רצונם של 120 ח"כ לחוקק חוק רגיל. מי הסמיך את אהרון ברק לקבוע את הכלל האבסורדי הזה? ברק הסמיך את עצמו! הכנסת בשום שלב לא קבעה כי זו משמעותו של חוק יסוד. אדרבא, ח"כ אוריאל לין, יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט אמר, כשהציג את חוק יסוד כבה"א בפני הכנסת, כי: "אנחנו לא מעבירים את המשקל לביהמ"ש העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה ולא בחוק יסוד: זכויות האדם שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים... הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט. הכוח נשאר בבית הזה; ואם חלילה יסתבר מהנסיון עם החוק הזה שאנחנו טעינו, והפרשנות הניתנת לחוק אינה על פי כוונתו האמתית של המחוקק, יש בידי הכנסת לשנות את החוק". מדבריו של של אוריאל לין עולה כי למעשה אין לנבחרי הציבור להלין על ביהמ"ש אלא על עצמם. הכנסת, במקום להבהיר את עמדתה, בוחרת פעם אחר פעם לאפשר לבית המשפט העליון להמשיך ולהתל בציבור. במקום להעביר את פסקת ההתגברות, ממשיכים נבחרי הציבור להפריח אמירות מבלי לקדמן בפועל. אם לדייק יותר - אין לנו להלין אלא על עצמנו. בג"צ נטל בחזקה את הריבונות מידי העם, וכפי שכינה פרופ' ריצ'רד פוזנר, שופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים, את אהרון ברק "שודד ים משפטי". נבחרי הציבור ממשיכים להפריח סיסמאות לאויר ועד שאנו לא נאמר בתוקף כי העם היהודי הוא הריבון ולא בג"צ והשוויון, אל לנו להתפלא על פסיקת בג"צ.
