בשנים האחרונות אחוז הגירושין בעולם המערבי עולה בהתמדה, ובמקומות מסוימים הוא מגיע ללמעלה מארבעים אחוז מהזוגות הנישאים. בחלק משמעותי מן המקרים הנידונים בבתי הדין הרבניים, תהליך הגרושין כרוך בעימותים סביב סירוב של אחד הצדדים לאפשר את מתן הגט. משום כך, זוגות רבים מבקשים לחתום בעת חתונתם על הסכם משפטי המטיל על הצד הסרבן תשלומי מזונות מוגדלים לאורך תקופת הסירוב. התועלת שבכך היא גם בעצם התשלום, המאפשר לצד המסורב להתקיים בכבוד בתקופה קשה זו, וגם בכך שלצד המסרב יהיה אינטרס לסיים את הנישואין בהקדם. לאחרונה הושק על ידי ארגון צהר הסכם ברוח זו בשם "הסכם מאהבה" המסדיר עקרונות אלו על פי ההלכה. ההסכם אינו תולה את הפעלת ההסכם בעילה מסוימת או בהוכחת אשמתו של אחד הצדדים, אלא רק בהחלטת הצד המבקש את הפירוד, ובתקופה מסוימת של ניסיונות גישור והשכנת שלום בית. הסכם כזה יוצר בעקיפין שינוי במנגנון ההחלטה על פירוד במשפחה היהודית. כידוע, מדין תורה נתונה ההחלטה על גירושין בידי הבעל באופן בלעדי. רבנו גרשום אסר על הבעל לגרש את אשתו בעל כרחה, וגרם לכך שאף אחד מבני הזוג לא יוכל להחליט על פירוד בעצמו בלי הסכמת בן הזוג השני. אך הסכם קדם נישואין יוצר במובן מסוים מצב הפוך, שבו כל אחד מבני הזוג יכול להחליט על גירושין באופן חד-צדדי, וללחוץ את בן-הזוג השני להסכים לכך. חשוב עם זאת להדגיש, כבר בשלב זה, כי אין ההסכם כופה את בן הזוג להתגרש, ואם הוא יתעקש הוא יוכל לעמוד בסרבנותו ולשלם את החיוב הממוני המוטל עליו. חיוב זה רק מונע מבן הזוג לנהוג בסחבת מכוונת כדי להפעיל לחץ על בן זוגו בוויכוחים שונים הנוגעים לזכויות ממוניות, משמורת וכדו'. במאמר זה לא נדון בהיבטים ההלכתיים המאפשרים את יצירת ההסכם ללא חשש "גט מעושה", אלא בשאלה עקרונית יותר: האם ראוי להמליץ לזוגות לחתום על הסכם כזה, המשנה את מאזן הכוחות המקובל והופך את אפשרות הגירושין לקלה וזמינה יותר? נבהיר מראש כי מפאת קוצר היריעה אסתפק באזכור של עקרונות היסוד בשאלה זו, והמבקש להרחיב במקורות ובסברות מוזמן לעיין במאמר שכתבנו, אבי מורי הרב דוד סתיו שליט"א ואנוכי, והתפרסם בגליון האחרון של כתב העת 'צהר'. העיקרון המכונן שבו יש לפתוח את הדיון הוא עצם קיומה של מצוות הגירושין בתורת ישראל, כפי שנאמר בפרשת כי תצא: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו... וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ". כיום זה נראה מובן מאליו, אך ברוב פלגי הנצרות אין כלל אפשרות של גירושין, וכן נאמר בירושלמי: "לא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו בגירושין אלא בישראל בלבד". מדוע ציוותה התורה על הגירושין? חכמינו הסבירו כי אפשרות הגירושין הופכת את חיי הנישואין עצמם לטובים יותר. מחד, היא מטילה אחריות אישית על בני הזוג, שיראים "לעשות זימה" ו"להחריב כל אשר בבית" (כלשון ספר החינוך) כשהם יודעים שהצד השני עשוי להפסיק את הנישואין. מאידך, הופכת את הנישואין לחיים שיש בהם את שמחת הבחירה, "חיי רצון ולא חיי הכרח" (מלבי"ם). מדין התורה, "האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו". אך האם משמעות הדבר היא שהתורה מבקשת לכבול את האישה לנישואין בעל כרחה? הרמב"ם סבר אחרת, וכתב שכאשר אשה טוענת שבעלה "מאוס עליה" אנו כופים את הבעל לגרשה, "לפי שאינה כשבויה שתבעל לשׂנוי". וכן תיקנו הגאונים בבבל שכאשר אישה תובעת גירושין "כופין את הבעל וכותב לה גט לאלתר". למעשה אנו חוששים היום לשיטות החולקים על הרמב"ם והגאונים (ובראשן הרא"ש), ואין אנו כופים על מתן גט כאשר האישה לא מביאה סימוכין לטענותיה כנגד הבעל. אך כבר כתבו הגרא"י וולדינברג והגר"ע יוסף כי באופן עקרוני אנו מקבלים את עמדת הרמב"ם והגאונים, ורק משום חשש גט מעושה אין אנו נוהגים כמותם. עוד הוסיפו שלמרות שאין אנו כופים הרי שהבעל מצווה לגרש את אשתו כאשר היא תובעת זאת. משום כך ברור שהסכמי קדם נישואין, שבהם אין בעיה של גט מעושה (כפי שהתבאר במאמר אחר), עולים בקנה אחד עם רוח ההלכה ומגמתה. זו התפיסה היסודית שעליה מושתת ההסכם, ולסיום נסקור כמה נקודות חשובות בקצרה: האם ראוי להתעסק באפשרות של גירושין כבר בשעת הנישואין? כן. אנו קוראים תחת החופה את הכתובה, שהיא מסמך משפטי שמסדיר את אפשרות הגירושין. דווקא הנכונות להתחייב להתנהלות מכבדת במהלך הפירוד מבטאת אהבה ודאגה לצד השני גם במקרה שהיחסים יעלו על שׂירטון. האם ההסכם לא פוגע במעמד בתי הדין? לא. ההסכם מאפשר לבני הזוג לבצע את הפירוד בלי הסחבת הכרוכה בהליך משפטי כלשהו, בין בבית הדין ובין בערכאה אזרחית. האם אין חשיבות לשאלה "מי אשם בפירוק הנישואין"? יש חשיבות רבה לשאלה זו, והיא משפיעה על הדיונים הממוניים בין בני הזוג (כתובה וכדו'). אך שאלה זו לא קשורה לעצם הזכות של כל צד לתבוע גירושין. כמו כן, עד שמצליחים, אם בכלל, לברר "מי האשם", חולפות הרבה שנים מיוסרות ובני הזוג יתקשו למצוא בן זוג חדש. האם ההסכם יגרום לריבוי מקרי גירושין? ממש לא. דווקא כיום, כשהיחסים רק מתחילים להתערער רצים בני הזוג לשכור עורכי דין ולקבוע עובדות בשטח ("מירוץ הסמכויות"). כאשר תהליך הפירוד מוסדר וקבוע מראש יכולים בני הזוג להשקיע מאמצים כנים בשיקום היחסים. לשם מה לנסח הסכמים כאלו? מלבד הדאגה לרווחתם של בני הזוג, שצריכה לעמוד תמיד לנגד עיני ההנהגה התורנית, הסכמים אלו חיוניים לחיזוק התורה וההלכה בימינו. זוגות רבים נמנעים כיום מלהינשא כהלכה משום החשש מן הקשיים בהליך הגירושין. חלף זאת הם בוחרים בחיי זוגיות ללא נישואין, בנישואין אזרחיים, או בהסכמי ממון שאינם כשרים על פי ההלכה. מציאות חמורה יותר, ונפוצה לא פחות, היא של אלו שנישאו כדת וכאשר הליך הגירושין מתעכב הם ממשיכים למערכות יחסים חדשות על אף שהם עדיין נשואים מבחינה הלכתית. ועוד נקודה אחת לסיום: ה"הסכם מאהבה", מלבד הצדק שהוא עושה עם מעוכבי הגירושין, יוצר את האפשרות הטובה ביותר להחזיר את שלום הבית על כנו. במצב הרגיל, בית הדין (או בית המשפט) שולח את הצדדים לייעוץ זוגי רק לאחר שהם כבר יריבים מושבעים שמתקוטטים חודשים במערכה המשפטית. אך ב"הסכם מאהבה" הניסיון להשכנת שלום בית הוא תנאי לכל הידיינות משפטית, ומשום כך הוא יכול להיעשות בכנות ורצון טוב. "גדול השלום, ששם שנכתב בקדושה נמחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו".
