"נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל." (גמרא שבת יז, א) לפני חודשים מספר כתבתי פסק הלכה ארוך ומנומק המתיר הסכמי קדם נישואין, ושלחתי אותו לרבנים ודיינים כדי שיעברו עליו ויעירו הערות. עד מהרה קיבלתי מייל מאחד הרבנים: "דבר אתי בטלפון". התקשרתי כמובן, והרב הסביר: "אני מועמד כעת בועדה למינוי דיינים, ואני לא יכול להרשות לעצמי שיהיה מייל שמעיד על כך שאני תומך בעמדתך". ואכן, אותו רב (מוכשר וראוי) נבחר אתמול לשמש כדיין, ואילו שלושה רבנים וותיקים ומנוסים ומוכשרים לא-פחות נאלצו להישאר בחוץ משום שהם מזוהים עם ארגון רבני צהר. לסבב המינויים האחרון של הוועדה למינוי דיינים יש השלכות חברתיות ומשמעויות פוליטיות רבות, אך הטרגדיה הגדולה היא זו של בית המדרש, של עולם התורה, שחרב ננעצה בלבו והלל יושב כפוף לפני שמאי. מנהיגי עולם התורה החרדי, ולאחרונה גם חלק מעולם התורה החרדי-לאומי, מסרבים לתת לקול התורה של העולם הדתי-לאומי להישמע. הם לא מסתפקים בדחיפה לגיטימית של מועמדים המקדמים את עמדותיהם, אלא מנסים להפוך את עמדותיהם של רבני צהר (המונים מאות רבנים) לכאלו שאין להן לגיטימיות במערכת פסיקת ההלכה. לאחרונה הוצאתי לאור ספר עיון על עבודת יום הכיפורים. אנשי השיווק של הספר הציבו אותו למכירה בכמה ישיבות, ובין השאר פנו לשתי ישיבות המשויכות ל"ישיבות הקו". השאלה הראשונה שנשאלו הייתה: "מי המחבר?", וכשהתברר לאותן ישיבות שם המשפחה של המחבר, סירבו להכניס אותו אל בין כתלי הישיבה, אפילו בלי לפתוח ולבדוק. תגובות דומות התקבלו גם מכל אחת מן החנויות ורשתות השיווק העובדות מול המגזר החרדי, שטענו שעל פי "הוראה מגבוה" אין באפשרותן לשווק את ספריו של מחבר זה. זהו חרם לכל דבר. גרוע לא-פחות מזה של האיחוד האירופי על מוצרים מן ההתנחלויות. עולם שלם של לימוד תורה ופסיקת הלכה מסומן באות קין על מצחו ואין לו היתר כניסה אל מערכת בתי הדין או עולם הישיבות. התגובה ההולמת היחידה היא הכרזת עצמאות. בראש ובראשונה הכרזת עצמאות תורנית, עיונית והלכתית. הכרה בכוחנו כציבור ליצור ולעצב עולם תורה אמתי יותר, קשוב יותר, עמוק יותר. שאינו נופל בשום מובן מעולם התורה החרדי. עם ההכרזה הזו צריכה לבוא גם השקעה רבה יותר בלימוד התורה, בכתיבה תורנית ובגידול תלמידי חכמים. בשלב השני צריכה להגיע הכרזה ברורה שאם לא יהיה לנו חלק במערכת בתי הדין והרבנות הראשית, גם אנחנו לא נהיה חלק ממנה. לא כדאי למהר ולשבור את הכלים, אך צריך לצאת במסר ברור שכך העניינים לא יוכלו להימשך, ואם הרבנים והדיינים שלנו לא יהיו בתוך המערכת, גם אנחנו לא נהיה שם.
