הכול החל כשקראתי את הכותרת הבאה: אסון באוסטריה: עשרות מהגרים נמצאו היום (חמישי) ללא רוח חיים במשאית נטושה. כ-50 בני אדם נחנקו למוות בחלל המשאית, שנושאת לוחית רישוי הונגרית. מהגרים? נחנקו במשאית? סבא וסבתא שלי היו מהגרים. זאת אומרת אלו ששרדו את הגיהינום של טרבלינקה ואושוויץ. אלו שלא, מתו ככל הנראה מחנק. או משריפה. לא רק זה, למעשה כשחושבים על זה: כל הנרטיב היהודי, העממי, מבוסס על עיקרון ההגירה: ומה היא האגדה של פסח אם לא קורות חייהם של המהגרים העבריים שהלכו ארבעים שנה בארץ לא זרועה בכדי למצוא לעצמם חיים טובים יותר בארץ המובטחת? בהתחלה עוד ניסיתי להילחם בתחושת הגועל העצמי שתפסה אותי מזפזף היישר לאייטמים מעניינים יותר לעולמי: גל הירש, 'תמר ולוויתן'. מה איכפת לי עכשיו באמצע החיים מאיזה 50 מהגרים? חוץ מזה, פרססתי את האצבע המאשימה של הגועל בחזרה לעצמה: ביקרת בכלל בדרום תל אביב? ראית מה הולך שם? את באמת חושבת שנוכל לעמוד באריתריאלנד שקמה לנו מתחת לאף? הרי זה לא יאומן המספר של המהגרים האלו? שלא לדבר על ההתנהגות הברברית שלהם, הצעקות, האלימות הקשה, ה'עבד כי ימלוך'. את באמת רוצה עוד מהכאוס המפחיד הזה? אבל משום מה, למרות שאנחנו מאוד אוהבים לחתוך דברים, כן לא, שחור לבן, אוהבים או שונאים, גיליתי שהמקרה הזה של המהגרים שנמצאו ללא רוח חיים במשאית הצליח להכאיב לי הרבה יותר ממה שחשבתי. כי הנה סיפור שמעמיד בפנינו השתקפות של מציאות מורכבת, פרובלמטית, קשה לעיכול, נטולת מנצחים ורעים וספוגה בטעם של מסכנים ומוכי גורל. נכון, חלק מהמהגרים מחפשים עתיד טוב יותר (חיפוש שכידוע מאוד זר לנו, כישראלים הידועים בנטייתם להסתפק במועט) אבל חלק מהם, כמו למשל מאה אלף הפליטים הסורים, בורחים מרצח עם מתוך מטרת על אחת: לשרוד ולחיות. ביניהם ילדים קטנים ואנשים שנמצאים בטווח הגילאים הקרוי בפינו: 'תינוקות של בית רבן'. אז הורדתי את ה'בית רבן'. ונשארתי עם התינוקות. ועדיין הרגשתי טעם של חמוץ מריר כזה בפה. כי חשבתי על היינס או יוהאן, סטפאן או תומס, אנשי העולם הגדול בעשור הרביעי לחייהם, יושבים בביתם באיטליה או בארצות הברית בעשור החמישי של המאה הקודמת וקוראים על עלילותיהם של המהגרים היהודים האלו, המסכנים, מוכי הגורל שרק מנסים להימלט מהמוות או ברוב חוצפתם לחפש לעצמם חיים טובים יותר. בטח חשבו: 'מה אנחנו צריכים עכשיו את זבי החוטם האלו? כאילו שלא חסר לנו כאן, הומלסים ונתמכים תוצרת בית'. ובלילה, המהגרים היהודים האלו, ביניהם גם סבתא שלי ע"ה ביחד עם אבא שלי, הפליגו מרומניה לעבר ארץ הקודש, מתפללים שהאוניות הבריטיות (בתפקיד משמר החופים האיטלקי) לא יטביעו אותם בתנאי כמובן, שהים והגלים, השודדים ושאר המרעין בישין שהעולם יכול לספק בשפע לא יטביעו אותם קודם. אבל תכל'ס, נכנסתי שוב לסחרחורת המוסרית הזו, מה כבר אפשר לעשות? נניח שמאות אלפי המהגרים האלו שבאמת בורחים מהמוות יתדפקו על דלתות מדינתנו, האם באמת נוכל לקבל אותם? האם לא כדאי להשקיע את הכסף המיועד לקליטת המהגרים הללו לעניים כחול לבן או להגדלת סל התרופות? כן. בטח שכן. אבל בכל פעם שרציתי להוסיף את שלושת סימני הקריאה, קפצו לי מחדש התמונות הנוראיות של המהגרים ההם, של זוועות מלחמת העולם השנייה שנתקלו בשערים האטומים של משמר חופים של מדינה שהחליטה שיש לה עניים משלה ותודה ששאלתם. ושוב חשתי עצב ותסכול גדול. ושוב חפשתי סימן קריאה וכל מה שמצאתי היה גלים גבוהים בצורת סימני שאלה. ומצוף כתום וריק...
