הימים ימי אפריל 1989. מיליוני ישראלים השכימו בשעות לפנות בוקר כדי לצפות בנבחרת ישראל בכדורגל במשחקה מול נבחרת אוסטרליה כחלק ממוקדמות מונדיאל 1990. בשעה 7:30 שעון ישראל זה קורה – כדור שהורחק מוצא את עצמו 30 מטר מהשער האוסטרלי. אלי אוחנה הצעיר רץ לעברו, משתלט על הכדור עובר את השוער האוסטרלי ושחקן נוסף עד שנותרת לפניו רק רשת. לתרועות הקהל, השדרן ניסים קיוויתי מכריז בצעקות התרגשות על הגול שייזכר לדורות וייכנס לפנתאון הרגעים ההיסטוריים של הספורט הישראלי כשער הישראלי החשוב ביותר בכל הזמנים. כשהחלה הסערה התקשורתית והציבורית סביב פסיקת בית הדין לעבודה שקיום משחקי כדורגל בשבת הינו עבירה פלילית, התעוררה בי השאלה מה היה קורה לו אוחנה היה גדל בבית דתי? התשובה הכמעט וודאית היא, שאותו רגע היסטורי באוסטרליה לא היה מתרחש והכדורגל הישראלי היה מפסיד את אחד השחקנים החשובים והמשפיעים ביותר שלו. האמת הפשוטה, שכל ילד שומר שבת מבין מהר מאד, הינה שלמרות אהבתו הגדולה למשחק כבר מגיל צעיר עליו לבחור בינה לבין אהבת ושמירת השבת. התוצאה היא ויתור מראש על כל ניסיון לשחק כדורגל באופן מקצועי, וענף שמאבד כישרונות רבים שיכלו להיות אגדות כדורגל דוגמת אוחנה, ברקוביץ, רביבו או בניון. אם היה מדובר באישה שנמנעת ממנה האפשרות לשחק, היו צועקים כולם על אפליה מגדרית. אם היה זה שחקן מהמגזר הערבי, מדינה שלמה הייתה יוצאת להפגין בשם השוויון. אבל כששחקן שומר שבת מבקש לקבל הזדמנות שווה להגשים את חלומותיו באופן שלא יתנגש באמונתו, אז מזדעקים כולם דווקא על כפייה דתית והזכות לשוויון של אותו השחקן נעלמת מהשיח. ההחלטה ההיסטורית לקיים את מרבית משחקי ליגות הכדורגל דווקא בשבת, אינה חקוקה באבן. מלבד קהל הצופים הגדול שנמנעת ממנו האפשרות לצפות במשחקים, ישנם אלפי נערים ובוגרים שמוותרים על חלומם בשל כך ואחרים שנאלצים לחלל את השבת כדי להגשימו. דווקא בענף הכדורגל שנחשב גורם מאחד ומקור לגאווה לאומית חוצת גבולות, דתות ומגזרים, נוצרה מציאות שאינה מעניקה הזדמנות שווה לחלק מהשחקנים בגלל אמונתם. לא רק מחיר ספורטיבי אנו משלמים, אלא גם מחיר חברתי שמעמיק את השסעים אותם אנו נלחמים לרפא בחברה הישראלית. השיח הנוכחי סביב סוגיית הספורט בשבת, מעניק משמעות חדשה לאמרה המפורסמת של אגדת הספורט טל ברודי "אנחנו במפה, ואנחנו נשארים במפה. לא רק בספורט – בהכל". שכן בישראל של שנת 2015 יש מקום לכולנו על המפה הספורטיבית. ספורט משמש ברחבי העולם לבניית אמון חברתי עמוק וגורם המאחד. ראו את העיסוק בקריקט באנגליה, כדורסל בארה"ב, כדורגל חופים בברזיל והרשימה עוד ארוכה. למרות המורכבות שבדבר, על כל הגורמים המעורבים בדבר להבין שהספורט שייך לכולנו, והחלטתה של השופטת כץ היא סימן לתחילתו של יישום אמיתי וצודק של כך. "עוד שבת של כדורגל" אומרות מילות השיר המפורסם. עד כה הייתה זו שבת של כדורגל נטולת שומרי שבת, אז אולי הגיעה השעה למצוא פזמון אחר לספורט הלאומי של כולנו.
