אם יש מהפכה, הרי שהיא הושלמה. הכיפות הסרוגות כבר כאן. מפקד המשטרה החדש רוני אלשיך משלים סדרה ארוכה של מינוי בכירים בפוליטיקה, בממשל, במערכת הביטחון ובתקשורת שצמחו בציונות הדתית. על פי מבקר התקשורת של עיתון הארץ גם כלי התקשורת המרכזיים בישראל הולכים ונשלטים על ידי דתיים מתנחלים. לפי הרשימה שבידיו אני אחד מהם (על אף שאין לי כיפה ואני לא גר בהתנחלות). השאלה שנשאלה רק לפני כמה שנים לגבי מינוי יעקב עמידרור לראש המועצה לביטחון לאומי – האם ואיך ירים את הטלפון בשבת, כבר לא רלוונטית. כי "לכולם" יש רקע דתי וטלפונים בשבת. אם יש מהפכה, הרי שהיא גדולה ממה שנדמה במבט ראשון ושטחי על ראשו של אדם. אפשר לכלול בה גם את "הדתיים המסווים". יוסי כהן, ראש המל"ל הנוכחי שאולי יתמנה לראש המוסד; אייל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת שמועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לצד רז נזרי, ישי בר, אביחי מנדלבליט ועוד; שי ניצן ראש התביעה בישראל; ראש אמ"ן הרצי הלוי; שלושה מפקדי אוגדות סדירים; סופרים ואנשי רוח, עיתונאים ועורכים. כולם גדלו בציונות הדתית. אם יש מהפכה, הרי שהיא הצליחה לשלוח את גרורותיה אפילו לקצה השמאל הישראלי, בנוסח אברום ברוג, דרור אטקס וחגית עופרן משלום עכשיו, ועד לשמאל הציוני של איתן כבל, בוגר החינוך הדתי, ולמרכז של אלעזר שטרן, שי פירון עליזה לביא. הלוחמים בעד הסטטוס־קוו ביחסי דת ומדינה והלוחמים נגדו מגיעים בעיקר מהציונות הדתית. שולי המתנחלים הפורעים חוק נוסח "נוער הגבעות", ואלה שנלחמים בהם בחטיבה היהודית בשב"כ, במינהל האזרחי ובפרקליטות. אם יש מהפכה, הרי שהיא הושלמה. הצבא כבר נשלט בדרגי השטח, השב"כ עם יורם כהן הדתי וסגנו הדתי שהופך למפכ"ל, לשכת ראש הממשלה מלאה בחובשי כיפות, ואפילו הליכוד – מפלגת השלטון – נשלט על ידם. זה לא רק בנט והמפלגה הציונית־דתית שהרים, זה לא רק החרד"לים שעושים רעש, ולא רק המכינות הקדם־צבאיות שמייצרות לוחמי סיירת וקצינים בסיטונאות. הרימו ראשיכם, מימין ומשמאל, וראו אותם בכל מקום. לא מהפכה מכוונת, לא תוכנית ומזימה, אלא כוחות הטבע, פיזיקה למתחילים: הכלל שאומר שאיפה שיש ריק, נכנסים אחרים. אין ציונות־דתית אחת, יש כמה – ליברלים ושמרנים, מתונים ותגרנים. ימין ומעט מאוד שמאל. המשותף לכולם הוא מסלול הצמיחה. משהו עבד טוב, כנראה, באותו חינוך שדרכו גם אני עברתי, נלחמתי בו ונפלטתי. משהו הצליח בדרך הזאת, שדרכה נוצרו אנשים שרוצים לשנות. הציונות־הדתית של היום היא תוצר של תהליך כלל־ישראלי, שבו השמאל הציוני איבד את הקולקטיב. את הביחד שאיתו בנה את המדינה והנהיג אותה. ואילו המרכז הציוני, שהפך לגדול ביותר במפה הישראלית, איבד את היכולת לתרגם זאת לכוח פוליטי. אחד אחד אלה ואלה אנשים מצוינים. הולכים למילואים, משלמים מסים, דואגים לעתיד המדינה. ביחד הם לא מצליחים שוב ושוב לעשות דבר. נוצר תהליך שבו חלק מהימין החילוני הפך ממנהיגות נוסח ז'בוטינסקי ומנחם בגין למנהיגות נוסח מירי רגב. ואל תוך הריק הזה נכנסו יוצאי הציונות הדתית. 12% בלבד מהאוכלוסייה, אבל עם השפעה רחבה בהרבה. תזכורת היסטורית אך ורק להתיישבות העובדת של ימי קום המדינה. אלא שעם המציאות הזו יש גם אחריות מסוימת. הגיע הזמן להפסיק להתבכיין – אכלו לי, שתו לי. להפסיק לדבר על המחדלים של מפא"י ועל התקשורת השמאלנית שקובעת פה הכל. המושכות בידיים של מי שמוכן לקחת אותן. עכשיו השאלה מה עושים איתן. הגיע הזמן שהציונות־הדתית תקבע את השיח הפוליטי בימין במקום כל מיני תופעות מזיקות נוסח הצל, לה פמילייה ולהב"ה. הגיע הזמן להסתכל סביב, להתגאות ולהרגיש את כובד המשקל על הכתפיים. האופי היהודי והדמוקרטי של ישראל, תפקידם של שומרי הסף ומערכת המשפט – על כתפי הציונות־הדתית. פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"
