סוגיית המהגרים-הפליטים באירופה עולה מדי פעם לסדר היום, במיוחד בצילה המאיים של "המדינה האסלאמית" המתפשטת. ייתכן מאוד שגם בארצנו הקטנה נעמוד בפני גל מבקשי הגירה, מסוריה הבוערת או מארצות אחרות, מעבר לכל המסתננים שכבר נמצאים כאן... מאחורי החדשות עומדת שאלה עקרונית על עצם זכותה של מדינה לשמור על אופייה ולהגביל את ההגירה אליה. מדינות אירופה חתומות על 'אמנת שֶנְגֶן' המחייבת לקלוט מהגרים (הסכם בין 29 מדינות באירופה על מדיניות הגירה וביקורת גבולות) – אמנה שביסודה עמדה שיוויונית-מצפונית-מוסרית הנובעת מערכים הומאניים כמו דאגה לזולת, שוויון בין העמים ושלילת גזענות. ודאי שמדובר בערכים נכונים מצד עצמם, אך האם היישום שלהם כאן הוא נכון, ועד כמה? שוים ולא שוים לעם ישראל, שהביא לעולם את התורה והנביאים, יש בהחלט מה לומר בנושא, לא רק בהקשר לעם היהודי אלא גם לעמי העולם כולו. בפרשת 'האזינו', קראנו את הפסוקים "בהנחל עליון גוים... יצב גבולות עמים" – פסוק זה, כרבים אחרים, הוא ביטוי לכך שהעולם האנושי מורכב מעמים-לאומים שונים, שיש ביניהם תחומים וגבולות (מנטליים ופיזיים). אמנם התורה מלמדת על המוצא המשותף של כל האנושות, באדם הראשון שנברא בצלם אלקים, אך היא גם מדגישה את המיוחד בכל עם ועם, שפתו ואופיו, תרבותו ומולדתו, "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" (פרשת נח). המסורת היהודית מדברת על "שבעים אומות" – שבעים טיפוסי יסוד של עמים – ובבית-המקדש היו מקריבים בחג הסוכות שבעים פרים, להגן על אותן שבעים אומות. בכל אדם יש משהו יחודי וחד-פעמי, למרות המקור האחד, "אדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו" (משנה סנהדרין ד, ה). אם כן, כל בני-האדם שוים זה לזה, אך באותה מדה הם אינם שוים זה לזה! כך גם בנוגע לאופי הלאומי הייחודי של "משפחות האדמה" השונות. נכון שבעולם המודרני נדמה שהגבולות בין העמים הולכים ונעלמים, במיוחד בהשפעת תרבות "הכפר הגלובלי" שאינה יודעת גבולות מהם. גם חז"ל מדברים על אומות העולם המתמעטים והולכים (באותו הקשר של קרבנות חג הסוכות). אבל לא כל-כך מהר... כדאי ללמוד קצת מהניסיון ההיסטורי של אימפריות שניסו למחוק גבולות עמים, מסנחריב מלך אשור שבלבל את האומות תחת שלטונו ועד הקומוניזם שהתיימר לאחד בין כל עמי ברית המועצות. זכות הקניין של העם צדקה וגמילות-חסד הן מצוות יסוד בתורה, ובכל זאת ברור שאינן מבטלות את זכות הקניין של האדם הפרטי ואת העיקרון המוסרי "חייך קודמים לחיי חברך". מי שיתחלק ברכושו שוה-בשוה עם כל הדופקים על פתחו, אינו צדיק אלא שוטה, אינו בונה את העולם אלא מחריבו. כך גם בנוגע לעם ומדינה. זכות יסוד של הלאום לקבוע את אופי המדינה, כולל הגבלת ההגירה! סיוע למדינות אחרות, הסובלות משפיכות דמים, כמו גם מעוני ומחלות – הוא ודאי דבר חשוב, אך אינו יכול לתבוע מחיקת גבולות טוטאלית. ההלכה היהודית מתייחסת לזכות השלטון לשמור על אופי לאומי ייחודי בתוך המדינה. בקצרה, מדובר בהקשר של "דינא דמלכותא", סמכות השלטון על האזרחים, שבעיקרון הוא תקף רק כאשר הוא מתייחס לכל האזרחים בשווה, אחרת זהו גזל (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שסט). ובכל זאת, אומרת ההלכה שאם השלטון מטיל מס מיוחד על עם מסוים בשטחו, המס הזה לגיטימי (שם סעיף ו' בהגהת הרמ"א. המדובר הוא על מס המוטל על יהודים בלבד!). הוי אומר, בגבולות הסביר, יכול השלטון האנגלי, למשל, לשמור על האופי הבריטי ולהגביל בני לאומים אחרים הנמצאים בארצו. קל-וחומר שניתן, עקרונית, למנוע הגירה ולסגור את גבולות המדינה. פצצת זמן נחזור לתפיסת העולם היסודית, הרואה בשוני בין הלאומים דבר קיים, ואף מבורך. בורא העולם והאדם פיזר את הכישרונות בין העמים השונים, וכל אומה מביאה את תרומתה הייחודית לפסיפס האנושי. אחדות בין העמים היא טובה, אך לא אחידות ומחיקת הגבולות. דרישה ללא-גבול להסרת הגבולות אולי תביא לתוצאות יפות לטווח הקצר, אך באמת היא פצצת זמן מתקתקת. אילוץ חיצוני של בני עם אחד לקלוט לקרבם בני עם אחר, מתעלם מהשוני והייחודיות של כל עם. אך הטבע האנושי יחזור ויתעורר, ואם זה יקרה לאחר הערבוב הכפוי – יתפרץ גל עכור של אלימות, אם לא מלחמת אזרחים ממש. חזון הנביאים מדבר על אחדות נכונה בין האומות, אחדות שבמרכזה ההכרה במקור הנכון של האמונה, אחדות של שלום אמת, כאשר האומות יחיו זו לצד זו בכבוד הדדי. "וכתתו חרבותם לאתים... וגר זאב עם כבש...". אכן, גם עד שיכון השלום העולמי העתידי, ניתן למצוא הדרכה נכונה בתורה ובדברי הנביאים לכל אומות העולם. ועדיין לא דברנו על המיוחד שלנו כאן, העם היהודי בארצו.
