אלברט איינשטיין הגדיר: "אי-שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". למעלה מעשרים שנה אחרי השיגעון הראשוני חשוב לומר זאת לאוסלואידים המקוריים ולמי שהולכים בדרכם, הממשיכים להטיח ראש בקיר ולצפות לתוצאות שונות מאלה החמורות שהיו מנת חלקנו מאז. חשוב לומר זאת גם לאנשי התקשורת, שמול גל הטרור הנוכחי נשמעים כמייחלים לאינתיפאדה חדשה, בשעה שמדובר בחידושה של מלחמת אוסלו. הנחת היסוד של "תהליך השלום" הייתה ששלום בארץ ישראל המערבית כרוך בהקמת מדינה פלשתינאית נוספת, בלב הארץ: "שטחים תמורת שלום". מספטמבר 1993 נשטף מוחנו כאילו לא ייתכן שלום בלי להקים מדינה כזו, נוסף על זו שכבר קיימת ממזרח לירדן. אנו מטיחים שוב ושוב את ראשינו בקיר, ומנהיגי "הימין" הולכים בזה אחר זה בדרך כל אוסלואיד. "תהליך השלום" שווק על-ידי יצחק רבין כניסוי שניתן להפסיקו. אבל, הניסוי בחיי מיליוני בני-אדם, יהודים וערבים, נעשה שלא לפי אמות המידה המוגדרות באמנת הלסינקי אפילו לגבי ניסוי באדם אחד. כך, למשל, לא הייתה בו הערכת סיכונים זהירה בהשוואה לתועלת הצפויה לאנשים נשואי המחקר; לא כובדה זכות הנחקרים להסתלק מהסכמתם להשתתף במחקר; הניסוי לא הופסק כשהסתבר לכל שהוא מתפתח בכיוונים שלא נחזו מראש – למרות שרבים וטובים התריעו מראש על הצפוי – ושהסיכונים הכרוכים בו גוברים על הסיכויים. חוקר הגון היה מפסיק את מחקרו כשהיה רואה שהנחות היסוד כשלו. אבל באוסלו, בהבדל מהלסינקי, הניסוי המסוכן נמשך ונמשך, תוך התעלמות מההיגיון ומהמוסר, ובלי שהנחת היסוד נבחנה מחדש. מי שרוצה שלום חייב לשאול את עצמו: האם מדינה פלשתינאית היא אכן הבסיס לשלום, ושמא היא דווקא המנגנון לחיסולו ולחיסול מדינת היהודים. האויב, על מרכיביו "המתונים" ואחיהם הרעים, אומר בגלוי שיעדיו אינם שלום אלא פלשתין השלמה, שתי גדות פלשתיניות לירדן. רק בישראל, ובעקבותיה בעולם כולו, ממשיכים להעלות מס שפתיים למולך "השלום": שתי מדינות לשני עמים. מי שרוצה שלום חייב להתבונן במציאות בעיניים פקוחות ולומר אמת: לא ייתכן שלום אם זה מבוסס על גירוש גזעני של יהודים מבתיהם בארצם; אם העיקרון שבבסיסו הוא אנטי-יהודי, אנטי-דמוקרטי, אנטי-ציוני ואנטי-מוסרי; אם הוא איננו אזורי, אלא מוגבל בתחומי ארץ ישראל המערבית. "חזון" חלוקת הארץ היה ונשאר הונאה. למרבה הבושה, ישראל ייצאה אותו לעולם, שלא היסס לאמצו, לא מעט מטעמים אנטישמיים. תוצאתו: חידוש מלחמת אוסלו בטווח הקרוב וחיסול ישראל בהמשך. במשך כל תקופת "תהליך השלום" לא מש האויב מדרישותיו, שמשמעותן בפועל: חיסול המדינה היהודית. ואצלנו? החזון הציוני נסוג מפני "חזון" שתי המדינות; ישראל מחזקת ומממנת את המחבלים ה"טובים" של מכחיש השואה עבאס ואפילו מספקת את צרכיהם של המחבלים ה"רעים" של חמאס; שלום הפך ל"שלום", וזה פינה את מקומו ליעדו הנוכחי של המתן ומתן – מדינה לאויב; ההדדיות נעלמה – הערבים בונים במרץ (ע"ע רוואבי) ואילו שרץ ההקפאה מתייחס ליהודים בלבד, ואפילו בירושלים; ההדדיות נשכחה: מדברים רק על פליטים ערביים ומשכיחים את הפליטים היהודיים; ההתיישבות מוקפאת ומנודה, והצבועים מבית מתנכלים לה; סטטוס קוו הוא שם קוד לאפליה בין יהודים וערבים – ישראל מדברת גבוהה גבוהה, אבל מונעת את זכות התפילה של יהודים במקום הקדוש ביותר להם. שיחות ישירות בלי תנאים מוקדמים? שקר! התנאי המוקדם, שאינו אלא תכתיב, הוא הקמת מדינה לאויב בתוך הרבע שנותר מארץ ישראל השלמה באמת, וישראל אפילו אינה רואה בכך תנאי מוקדם, אלא בסיס ל"שלום". אופק מדיני? ממשלותינו שכחו שתפקידן ליצור אופק מדיני למדינת היהודים ולא לאויב. ראש הממשלה נתניהו נדרש להכרעות קשות: לנתק את הקשר השקרי בין שלום לבין מדינה פלשתינאית ממערב לירדן. כל עוד הוא חוזר על אמירתו בנאום בר-אילן הוא מעמיק את המלכוד הנובע מן השקר העומד בבסיסו של מצעד האיוולת האוסלואידי.
