חלפו שנתיים בלי מרן זצוק"ל, שנתיים לא קלות מכל הבחינות הפרטית והכללית. אחרי עשרות שנים בהן ליוויתי את מרן וזכיתי לקרבה מיוחדת שלא ניתן לתאר במילים, חקוק בליבי המשפט שבחיוך מופגן לעברי אמר, "רבי אליהו, אני אוהב אותך יותר מבניי". ומים רבים לא יוכלו לכבות אהבה זו, כמו של אבא ובן. החלל שנותר מאז לכתו, רק מתעצם עם הזמן שלא עוצר מלכת. ירידת הדורות מבחינה גשמית רוחנית ופוליטית. מרן זצוק"ל הנהיג את עם ישראל, ייעץ במקרים הכי רגישים וסבוכים, בירך ואהב את כולם תחת הנהגתו שרתה אחדות אמתית ללא עוררין. מאז לכתו מדברים לא מעט על שמירת מורשתו, אבל איך עושים זאת? כולנו צריכים תמיד לשאול את עצמינו במקרים מורכבים, מה מרן היה עושה בכזה מצב? כיצד היה פוסק? מה דעתו הייתה. וכך לצד לימוד חידושי תורתו והנהגותיו נדע כיצד להמשיך את מורשתו. לא בסיסמאות, לא מהשפה ולחוץ אלא למעשה! ערב שבת קודש, עליתי לציונו הקדוש ושפכתי שיח לפני בורא עולם, ביקשתי ממרן לעמוד מול כסא הכבוד ולהפיל תחינה בעד עמנו ובעד ארצנו. ביקשתי בזכותו על חיילי צה״ל שכל כך אהב והעריך, ביקשתי בזכותו על הפצועים שירפאם במהרה, ועל משפחות ההרוגים שיבוא מזור לכאבם. עם כל הקשיים והניסיונות, אני חש שמרן מלווה אותי בכל רגע. לא פעם אני שואב תעצומות וכח להבליג ולמחול, כי כך תמיד הנחה אותי. ברגעים קשים אני נזכר במילות עידוד ונחמה, בהבטחות שלו על שכרם של מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה ואני יודע שמרן סומך עלי שאמשיך בשליחות שלו בשביל כל מה שהיה יקר לליבו וחשוב עבורו; ילדי ישראל וחינוכם, בני הישיבות והאברכים, העניים, הנזקקים והחולים. מרן זצוק״ל בעיני הבדולח שלו, ראה שאין שלום איתם והתנגד נחרצות לפינוי גוש קטיף. היום אנו עדים להשלכות החמורות של אותו גירוש כמו לתוצאה הרת האסון של הסכמי אוסלו החמורים. יתומים היינו ואין אב.
