גיל שש. הרב זינגר מגיע להעביר את השיעור הקבוע במשנה ברורה בבית של אבא ואמא (שיעור המתקיים בכל יום חמישי, עד היום). כולו הוד, מניח את המגבעת על הספה ומתיישב ללמד. סביב השולחן יושבים תושבים מכל הסגנונות- ספרדים, אשכנזים, חרדים, מסורתיים, דתיים, בעלי בתים ותלמידי חכמים. הרב קורא לי בסוף השיעור ואני מגיע עם פיג'מה. הרב מגיש לידי שטר של חמשה שקלים, בצבע ירוק. אני זוכר כמה התרגשתי לקבל מהרב כסף, בסכום אסטרונומי שכזה. הרב הביט לתוך עיני, ליטף לי את היד ואמר 'אתה יכול לתת לצדקה. אבל רק אם אתה רוצה'. משפט שמבטא את אשיותו של הרב זינגר- 'רק אם אתה רוצה'. הוא עבד על הרצון, הרבה יותר ממה שעבד על הגבולות. עם כל תושבי העיר ושומעי לקחו. ובעילוי הרצון, הצליח לחדור ללבבות, והפך עורות ואורות של אנשים ונשים רבים בעיר לטובה. גיל שלוש עשרה. שבת הגדול בערב פסח. הרב זינגר עולה לבימה ודורש בהלכות החג. כמו בכל דרשותיו הזכורות לי, הוא פותח במילים שכל כך אפיינו אותו- 'מורי ורבותי, אהובי, אחי ורעי'. מקיף בעל פה את הסוגיות, בהלכה ובאגדה. דברים מובנים, בנויים, מסודרים, ובעיקר- מגיעים מלב חם של רב האוהב בכל מאודו את קהילתו. כשהוא אמר 'אהוביי' (-תמיד במלעיל) הוא אמר את אשר על ליבו, בלי בדל של הצגה. וכמים פנים לפנים, כולנו הקשבנו באהבה. גיל שש עשרה. נפגשים ברחוב בערב אחרי ערבית. הרב אומר שהוא שמח שאני לומד בישיבה טובה, ומתעניין במסכת, ולאן אני חושב להמשיך. כשהוא שואל, הוא מתכוון לכך. בלי הצגות. הוא אומר שאבא שמח, וצריך לכבד הורים גם כשלומדים תורה. גם הרב מצידו מספר על הסוגיה שהם עוסקים בה בכולל בגבעת שמואל, כאילו ילד שכמותי חבר שלו. דרך ארץ של תורה, ענווה של תורה. מתחת החופה שלנו בירושלים. מרן הגר"א שפירא מסדר קידושין, והרב זינגר עולה לברך. אני מרגיש שתי דמויות שעושות אותי לאיש אחר- הרב שעל ברכיו גדלתי, וראש הישיבה שעל תורתו חונכתי. שניהם עדינים, מחייכים, שופעי קדושת אהבת ישראל ואהבת התורה. הנה הרב זינגר מברך, בעגה אשכנזית מוכרת, עצימת עיניים וריכוז, 'והתקין לו ממנו בניין עדי עד'. מעין עולם הבא. יום העצמאות, בבית כנסת המרכזי. האדמה במדינה רועדת, יש גזירות על יישובים ביהודה ושומרון, דיבורים על חלוקת ירושלים תמורת 'שלום'. על מה ידבר הרב זינגר? בראשו מגבעת וכיפה שחורה, ביתו בבני ברק עדיין באותם הימים. הרב פותח במילים ברורות שהדהימו אותי ושימחו אותי מאד- "אנו מודים להשם על מדינת ישראל, קיבוץ עם ישראל לארץ ישראל, שזוהי אתחלתא דגאולה. אסור לוותר על הארץ שנתן לנו הקדוש ברוך הוא". בהמשך דיבר על החובה להודות על ניסים. זו הפעם הראשונה ששמעתי מהרב זינגר התבטאות בנושא זה, והדברים מילאו את השומעים בכח להתמודד עם האירועים והגזירות. חתונה של מכר משותף. הרב זינגר ואני יורדים אחר החופה, ואני מבקש לשאול אותו איך קנה את מידת הענווה. הרב מביט בי היטב ואומר- "החפץ חיים אמר שמי שחושב שמצא קונץ איך להיות עניו, הוא ודאי טועה". אין דרך לקנות מידת הענווה באופן קבוע. זוהי מידה המצריכה עבודה עקבית יום יומית, עם יצר הנכסה ונגלה, מתלבש באופנים שונים. מה שנראה כענווה יתכן כגאוה, וכן להיפך. הרב זינגר הדריך למצוא ענווה במודעות קוהרנטית מסודרת במשך החיים ע"פ מסילת ישרים, לא להניח לעצמך ולא להאמין שהגעת. תמיד להטיל ספק ולחפש שיפור בנושא זה. כך היה הרב זינגר- שייף עייל ושייף נפיק, מעולם לא דרש כבוד עצמו אלא כבוד אחרים וכבוד שמים. חורף. אני מלווה את הרב זינגר לביתו, ובדרך מקשה על סוגיה במחצית השקל בהלכות נדה. בלי להביט בתוכן הדברים הרב עונה בסוגיה, ומדבר על חשיבות המסורת מדור לדור. הוא עצמו מילא מקום אביו ברבנות בגבעת שמואל, ובכל נושא לא היה ממהר להכריע אלא בודק היטב את הסוגיה. הוא היה ירא הוראה מחד ושופע הדרכות ופסיקות לשואלים מאידך. ידו אחת אוחזת באביו, ידו השניה מושטת לשואלים. פגישה. אני מתייעץ עם הרב בנושא ציבורי. הרב חוזר על אותו משפט שוב ושוב- "צו השעה הוא ללמד תורה בכל מקום ובכל עת, ולהעמיק את האהבה אל הכלל". הוא אומר שאזניים נפתחות כשיש שמחה וחיבה. ואני עונה לו- כמוך. בית הכנסת המרכזי, תפילת ערבית של שבת. הרב זינגר חולה, מגיע לבית הכנסת בקושי רב של הליכה. מלפני יושבים שני אנשים ומדברים. הרב ניגש אליהם ממקומו במזרח באמצע התפילה ואומר- "למה אתם מדברים שוב ושוב? זה מפריע להתפלל ואנחנו בבית כנסת". הם נבוכים ושותקים. ואני הרהרתי לי לרגע, כיצד זה מסתדר עם אהבה וחיבה ושמחה? כיצד ביקורת כזו מסתדרת עם "אהוביי"? ומיד התשובה ניתנת לי- במקום שיש אהבה אמיתית יש אפשרות לביקורת שלא תגרור אחריה מרירות וכעס. רק בקשת טובתם היתה לפניו וזה ניכר מאד. ואכן טיפת התרעמות לא היתה להם לאחר שהרב חזר למקומו. שתקו, והמשיכו להתפלל. מאז לא נפגשנו, חוץ מפעם אחת שביקש שאגיע לסעוד איתו סעודה שלישית בביתו לבדנו, והוסיף כדרכו המתחשבת- "אבל רק אם אשתך מסכימה". לא יכלתי להגיע לאותה הזמנה אישית, וכמה אני מצטער כעת. צר לי שלא זכיתי לעוד דקות ושעות שהייה במחיצתו של הרועה הנאמן של גבעת שמואל. אני מעיד על עבודתו המסורה משך עשרות שנים, תמיד דאג לכל אחד ואחת, התעניין בעבודתם ובמשפחתם, העביר שיעורים ודרשות בכל העיר לכל ציבור ובכל סגנון, ודלתו פתוחה לכל עניין. ועיקר הכל- עסק בתוה"ק כל ימיו, בעיון סוגיות הש"ס והראשונים בלי לעשות מזה עניין ובלי להבליט את ידענותו ויראת החטא המופלגת שלו. רב שכולו רוך וענווה, אהבת הבריות ויראת שמים, תורה וחיבור אמיתי לארץ ישראל ויושביה, כל חד לפום דרגא דיליה. יהי זכרו ברוך.
