העובדה שאחד מכל חמישה ישראלים, מאמין כי יגאל עמיר אינו הרוצח האמיתי של יצחק רבין ז"ל, ראש ממשלת ישראל שנפל על משמרתו לפני 20 שנה בדיוק, במוצש"ק פרשת לֶךְ-לְךָ תשנ"ו, חייבת להדאיג. מסקר שביצע מעריב בימים אלה עולה, שחמישית מהציבור (19%) 'יודעים' שלא עמיר הוא הרוצח. בנוסף להם אמרו עוד 16% כי הם "לא יודעים" אם עמיר רצח/לא רצח את רבין, כך שבסך הכל 35% מהציבור לא מקבלים את הכרעת ביהמ"ש בנושא זה. הסקר חייב להדאיג. ראשית, מפני שאשתקד השיבו רק 14% שעמיר אינו הרוצח, וב-2010 סברו כך רק 12%. מסתבר שככל שחולפות השנים ועדיין אין מענה לשאלות קשות הקשורות לאירועי הרצח, מתפשטת תיאוריית הקונספירציה. שנית: כל אותם 35% לא בדיוק מאמינים למערכת המשפט הישראלית שהכריעה חד משמעית כי עמיר הוא הרוצח הנתעב. ושלישית: כרבע ממשתתפי הסקר (23%) מאמינים כי אילו רבין היה נשאר בחיים, הוא היה מבטל את הסכמי אוסלו, בשל הכרתו שמדובר במעשה רמייה מפלצתי של ערפאת, שנועד להוביל להכחדת היאהוד בשיטת הסלאמי. על פי דעה זו, חש רבין למראה עשרות הנרצחים במיתקפת הטרור האכזרית, כי המהלך שכפתה עליו מחתרת אוסלו, היה מקח טעות, ולכן היה מתנער מהארכי-נוכל ערפאת ומגרשו לכל הרוחות עם גדודי מרצחיו. הנתונים מבהילים. אבל בעיקר המסקנה השלישית. אם ישראלים רבים סבורים כי הרוצחים האמיתיים "עדיין מתהלכים חופשי", כי אז הם גם סבורים, כי המניע לרצח יכול היה להיות אחד משניים: או למנוע מרבין באמצעות שילוחו לעולם הבא, את היכולת לנקוט בשורת צעדי זעם: להתנער מאוסלו, להוקיע את יוזמיו כמטורפים, לגרש את ערפאת ומרעיו, ולצאת להכרעת הטרור "ללא בג"ץ ובצלם", בשיטת "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים" (כך התבטא רבין). או אולי להציל את מפלגת השלטון ומנהיגה רבין ממפלה קולוסאלית בבחירות בגין חרפת אוסלו המדממת ברחובות; זאת ע"י הצגת השמאל כקרבן של 'מטורפי הימין האלימים'. הירי שתיכנן יגאל עמיר, כנראה על דעת עצמו, נועד להמחיש זאת, ולשם כך החליפו את הקליעים החיים באקדחו, בקליעי סרק (מבלי שאיש לקח בחשבון שמישהו אחר יחליף שוב את הקליעים באקדח של עמיר). ישראלים לא מעטים מאמינים שטרם נאמרה המילה האחרונה בפרשה מדאיבה זו, שכמעט חוללה כאן מלחמת אחים וחורבן בית שלישי. נצטרך להמתין עד שייחשפו כל התיקים שבאפילה, לכשיגלידו קמעא פצעי הרצח הפוליטי האווילי. בעת החדשה אירעו בישראל מספר מעשי רצח פוליטיים. אך בניגוד לטענות השווא של דוברי השמאל, עסקו במלאכה בזויה זו שמאל וימין גם יחד. שליחי השמאל הם שהמציאו שיטה זו ביישוב המתחדש, כבר ביוני 1924, כשרצחו ביריות את העסקן החרדי-קיצוני ד"ר יעקב ישראל דה-האן, אשר פעל בשליחות כתות חרדיות קנאיות כנגד המפעל הציוני, ונחשד בפעילות באנגליה לביטולה של הצהרת בלפור. רצח ארלוזורוב ביוני 1933, שהוצג כרצח פוליטי בידי פעילי ימין, התברר כעלילת דם. כיום ברור שד"ר חיים ארלוזורוב, נרצח בידי ערבים עוברי אורח ו/או שליחיו של הפושע הנאצי יוזף גבלס (ואין כאן מקום להאריך). אך השמאל העדיף לרכב עשרות שנים על עלילת דם מתועבת זו, והפיק ממנה הון פוליטי, שפירנס אותו והותירו בשלטון - עד למהפך של 1977. ולאחר קום המדינה: המתווך השוודי פולקה ברנדוט, שהתכוון למסור את ירושלים לערבים, נרצח בספטמבר 1944 בידי שליחי הלח"י, כדי לסכל יוזמה זו; ד"ר ישראל קסטנר, נרצח במארס 1957 בידי מתנקשים חסרי זהות פוליטית, על רקע פעילותו המפוקפקת בשואה; פעיל השמאל אמיל גרינצווייג נרצח בפברואר 1983 בידי יריב מימין; והיה גם מעֵין-רצח שלא תועד כדבעי, משום שהקרבן הלך לעולמו חודשיים לאחר ההתנקשות. הקרבן היה שר התחבורה ד"צ פנקס, נציג מפלגת המזרחי. בביתו ברח' רמח"ל בת"א הניח ביוני 1952 יוצא הלח"י שנסחף לשמאל, האמן עמוס קינן, שתי פצצות, בליל שבת ובמוצ"ש. זאת במחאה על החלטתו להשבית תחבורה בשבת, כדי לחסוך בדלק בימי מצוקת הצנע. פנקס לא נפגע, אך 'לקח ללב' את האירוע, וכעבור חודשיים מת מהתקף לב. קינן וחברו אמנם נתפסו 'על חם' כשיצאו מהבנין אחר הפיגוע, אך זוכו "מחמת הספק". לימים אישרה זוגתו פרופ' נורית גרץ, בספרה 'על דעת עצמו' (פרק 3), כי קינן הניח את הפצצות. שמאל וימין ניסו לשנות את המציאות, באופן הכי שפל. בכוח הנשק, רחמנא ליצלן. 3. השמאל מחבק כיום בחום את 'מורשת רבין', תוך כדי זיופה ולישָתה בעזות מצח פושעת. השמאל מתאמץ (לשווא) להפוך את האקטיביסט רבין, הביטחוניסט המובהק, לפעיל 'שלום עכשיו'. זהו כמובן אותו שמאל שתיעב את רבין בחייו, ורדף אותו ללא רחם. מה לא נעשה על מנת להכפישו? הניבזים שבהם אפילו המציאו לו תווית של שתיין, שיכור, אלכוהוליסט, חובב הטיפה המרה. זכות היוצרים להכפשה המתועבת שמורה ליוסי שריד, מכוהני השמאל הקיצוני, שמעדיף לשכוח את מורשת רבין האמיתית: הסירוב ללחוץ ידו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ בשל הטפתו לסרבנות; גניבת שני ח"כי הימין גולדפרב ושגב, תמורת שוחד פוליטי, על מנת להבטיח רוב מינימלי לשמאל בהצבעת אוסלו ב', ועוד. שריד הודה במו פיו, בספרו של ישעיהו בן פורת 'שיחות עם יוסי שריד', כי לו זכות היוצרים לעלילת הוויסקי הנבזית: "זאת הייתה שגיאה ואני מצטער על זה. לא רק בגלל העוול שגרמתי ליצחק רבין, אלא גם בגלל הפגיעה בעצמי [...]. חשבתי שאם יש ויכוח ויש מלחמה על דברים באמת חשובים, זה נותן לגיטימציה להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותי. היום אני יודע שזה לא נכון". 4. נכדתו של רבין, נועה רוטמן, השיבה לגוֹלש, שתהה אם יוצאים לחופש ביום הזיכרון לרבין: "אולי ברצח נתניהו יהיה". לא קשה לנחש, שאילו מישהו אחר, בעיקר מימין, היה מייצר אמירה מקאברית דומה, הוא היה מושלך, רק בתור התחלה, לבלות כמה לילות במרתפי השב"כ והמשטרה.
