במסורת היהודית מקובל העיקרון המכובד "אחרי מות קדושים". על אחת כמה וכמה כשמדובר בראש ממשלה שנרצח ונפל על משמרתו בעת מילוי תפקידו. עם זאת, כעבור 20 שנה מותר כבר לצאת מתוך המקלטים שהימין הישראלי הודחק לתוכם על ידי מערכת משומנת ומתוזמנת של בעלי עניין שניכסו לעצמם את מורשת יצחק רבין ז"ל. בכל שנה יש מי שזורקים גזרי עצים למדורת השנאה. וראו את מה שאירע אתמול בכנסת: ראש הממשלה נתניהו נשא נאום ממלכתי לזכרו של יצחק רבין ז"ל, ואילו יו"ר האופוזיציה הרצוג נשא נאום פלגני, מסית, שעורר לא מעט זעם. בנוהג שבעולם, מורשתו של אדם היא חייו ולא מותו. בישראל, מסיבות פוליטיות נלעגות וקטנוניות, מפעילות יתר של בלוטות שנאה, הפכו את מות רבין למהות המורשת שלו. מורשת חייו היתה הפלמ"ח, שבמסגרתו פיקד על הפריצה למחנה המעצר בעתלית ושיחרר עולים בלתי לגאליים, ביטחון מדינת ישראל, הובלת הניצחון האדיר במלחמת ששת הימים, הבנת האסון שבהקמת מדינה פלשתינית, ביקורת על ארגוני השמאל ושלוחיהם, שלא איפשרו מאבק נחוש בטרור, וזיהוי נכון של חתרנים בלתי נלאים שיודעים מה יהיה בעוד מאה שנה ואין להם מושג מה יקרה מחר. זוהי המורשת האמיתית של יצחק רבין, שסביב מדורתה מאוחד רוב העם היושב בציון. רעל המדנים והקיטוב השמאל הישראלי המתוסכל, המיואש והמלנכולי, בחסות "אנשי הרוח" שלו ואשפי תקשורת המונים, העדיף את מות יצחק רבין כמורשתו. ככל שהשמאל מתמעט והולך - כך שנאתו מתרבה. הם היחידים שלא הפיקו דבר וחצי דבר מהרצח. בכל תשדיר מסבירים לנו את הסכנה לדמוקרטיה הישראלית, מפנים אצבע מאשימה לימין ובעיקר לעבר חובשי הכיפות. מנכסי המורשת מסבירים לנו את צדקת הפלשתינים בדרישתם לאופק מדיני ולמדינה משלהם. לשיטתם, הפלשתינים הם הרי קורבנות מלחמת השחרור, שרבין היה ממפקדיה. לשמאל הישראלי אין שום הצעה מקורית או מעשית להילחם גם בגל הטרור העכשווי, וכל המלל מופנה להטלת אחריות על ממשלת ישראל. הם לא היו נוהגים אחרת במציאות העכשווית, אך בספינים אין להם מתחרים. קודם כל: שלום עם אחים כמה ציניות מצויה אצל אבירי הדמוקרטיה, שכבר מאז עליית מנחם בגין לשלטון במהפך 1977 עומדים על דרישתם להחליף את העם? כמה צביעות אפשר לספוג מדוברים רהוטים, אשפי מילים, שלא מוכנים להשלים עם תוצאות הבחירות שנערכו רק לאחרונה ומנסים ללא הרף לייצר דה־לגיטימציה לעומד בראש הממשלה? בתגובה לשאלה של גולש, אם יהיה יום חופש לציון 20 שנה לרצח ראש הממשלה, הגיבה נועה רוטמן, נכדתו של יצחק רבין ז"ל, באומרה כי "אולי ברצח נתניהו יהיה". מציע לכם לא לטעות, זו לא פליטת מקלדת, ואפילו לא בדיחה שחורה. אל תאמינו גם להתנצלות. זהו חלק מרעל המדנים והקיטוב, שבכל שנה, כבר עשרים שנה, מוזרק לתוך החברה הישראלית. שמעון פרס זוכר מי היה על המרפסת, רק חבל שהוא לא זוכר מי עמד מאחורי הפצת התמונה הנוראה במדי הנאצים. תמונה שחזרו עליה לאחרונה עם נתניהו, ואיש מפרשני השמאל ומדובריו לא התרגש ולא הקים מהומה רבתי. במערכה נגד נתניהו אין מגבלות. הכל מותר. השמאל הישראלי מתוסכל, חילופי האליטות בחברה הישראלית משבשים את דעתו. פעם אחר פעם הם משוכנעים שבנימין נתניהו ותומכיו בימין לקחו את המדינה שהיתה רק שלהם. עכשיו הם חשים שנותרו בלי מדינה, ולמען האמת גם בלי אידיאולוגיה. כל סיסמאות השמאל על שלום התבררו כאשליה מאחזת עיניים, שנבלעה לתוך חור שחור בליווי גלי טרור. הריקנות שהשתלטה עליהם הותירה מבחינתם ניהול מלחמת חורמה אישית נגד נתניהו, כולל בני משפחתו. מלחמה שמעולם לא נוהלה כמותה כלפי נבחר ציבור בישראל. רבים מהוזי השלום שבתוכנו מרבים להשתמש בפסוק התנ"כי "הלנצח תאכל חרב?", הם רק מתעלמים מהעובדה שהפסוק במקור מתייחס למלחמת אחים. שלום עם אחים קודם לשלום עם אויבים. לא פעם יש לי תחושה שיותר קל להם להשלים עם אויבים מאשר עם דו קיום בין אחים. יש אמת פשוטה וטבעית שאותה אמר אתמול ראש הממשלה: מי שחפץ חיים במציאות המטורפת סביבנו, חייב להיות מוכן תמיד לאחוז בחרב על מנת לנצח. לחלשים, לתמימים ולנרפים אין מקום תחת השמש המזרח־תיכונית שהולכת ומאדימה. הגרעין הקשה והמיליטנטי בימין גם הוא במבוכה. מה לעשות שמדינת ישראל אינה לבד בעולם וגם להפעלת כוח יש מגבלות. בימים שכאלה נדרשות תבונה מדינית, חוכמת מעשה והפעלת כוח מבוקרת. בלית ברירה גם אנשי ימין מוציאים את התסכול שלהם על נתניהו, שקורא מפת מדינות לעומת אלה שקוראים מפת רחובות. המסקנה, לכן: אזרחי ישראל תומכי הימין, המשיכו לכבד את מורשת החיים של יצחק רבין ז"ל. אנשי השמאל, עיסקו בימים אלה בחינוך לדמוקרטיה - כי אתם צריכים את השיעורים האלה יותר מכל אזרחי מדינת ישראל. מתוך "ישראל היום"
