כמה קלישאות שנשמעו השבוע בדברת האינסופית בתקשורת בנושא רצח רבין ז"ל, ותגובות שלי:

* "בתקופה של רבין היתה תקווה. רבין נתן תקווה. היום יש יאוש". אמירה חסרת שחר. הסכמי אוסלו, גולת הכותרת המדינית של ממשלת רבין השניה, לא נתנו תקווה. הם זרעו אשליה. אסור לבלבל בין תקווה לאשליה.

* "אם בעתיד יהיה עוד ראש ממשלה שינסה לקדם תהליך מדיני ולמסור שטחים, קיימת שוב סכנה של רצח ראש ממשלה". משפט שהפסקתי לספור כמה פעמים שמעתי אותו בשבוע האחרון, בתוכניות האקטואליה השונות, בסימן שאלה ובסימן קריאה. למיטב זכרוני, לפני 10 שנים נעקר חבל התיישבות שלם, 21 יישובים חרבו, ולא זכור לי שנרצח כאן איזשהו ראש ממשלה באותה תקופה, או שאפילו סוכלה כוונה לבצע רצח כזה.

ושלא תהיה טעות: ההסתה בתקופת ההתנתקות נגד אריק שרון, היתה בכמה וכמה דרגות מעל ההסתה נגד רבין. האיבה של הימין לשרון היתה בכמה וכמה רמות מעל האיבה לרבין. כשרבין נרצח, בימין האידיאולוגי השתררו אבל, צער ויגון אמיתיים. כאב הימין על הרצח לא נפל מזה של השמאל. כששרון קיבל את האירוע המוחי שלו, מתנגדיו הפוליטיים מהימין לא הסתירו את תחושת שמחתם. זו היתה שמחה מופגנת, גלויה, ללא כל בושה. וכמי שהיה שותף לה ברור לי שהיא היתה מוצדקת.

* "מאז רצח רבין ז"ל החברה הישראלית נהייתה הרבה יותר אלימה". ממש ממש לא. ההיפך הוא הנכון. האלימות וההסתה לפני רצח רבין היו ברמה הרבה יותר גבוהה מזו של היום. עובדה: היא הסתיימה ברצח ראש ממשלה. מאז לא קרה דבר כזה. גם לרבין, חשוב לציין אפילו בשבוע הזה, היתה תרומה לא קטנה לאלימות המילולית של תקופת כהונתו.

אפילו ההתבטאות הלא חכמה של נתניהו ביום הבחירות "הערבים נוהרים לקלפיות" (אם היה אומר "השמאלנים נוהרים לקלפיות", זו היתה אמירה לגיטימית לחלוטין), לא מגיעה לרמה של ביטויים כמו "הימין הוא כמו החמאס", "גוש אמונים הוא סרטן" ו"המתיישבים יסתובבו כמו פרופלורים" – ואת זה אמר ראש ממשלה. (מישהו זוכר שבתקופת כהונתו הראשונה בשנות השבעים כינה רבין את מנחם בגין 'מוצג ארכיאולוגי'?).

המשפט "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" לא היה יותר הסתה, מאמירתו של רבין שהוא אחראי 'קודם כל לביטחונם של 98% מאזרחי ישראל' – כלומר: הוא פחות מחוייב לביטחון המתנחלים. (מה עוד שהמשפט המרושע הזה גם לא היה נכון: בהסכם אוסלו ב', שהיה אסון למדינה, דאג רבין להכניס את כל המרכיבים שיבטיחו שביטחון המתנחלים לא ייפגע גם במציאות החדשה של רשות פלשתינית עצמאית, בעלת כוח צבאי משלה ביהודה ושומרון. למעשה, רבין דאג קודם כל לביטחון שני האחוזים מהאזרחים, ורק אח"כ לביטחונם של 98 האחוזים הנותרים).

* "אם רבין לא היה נרצח, כבר היינו מזמן אחרי הסכם שלום עם הפלשתינים. ביבי מטרפד את מורשת רבין 'שתי מדינות לשני עמים'". אם רבין לא היה נרצח, התהליך היה נתקע בדיוק באותה צורה, כי רבין התנגד בכל כוחו להקמת מדינה פלשתינית, שלל נסיגה לקווי 67' ולא היה מוכן לשמוע על נסיגה ממזרח ירושלים. עוד לא נולד המנהיג הערבי שיחתום על הסכם קבע בתנאים האלה.

* "רצח רבין הרס את החלום של השמאל". רצח רבין היה אחד הדברים הטובים שקרו לשמאל הישראלי בשני העשורים האחרונים. רצח רבין היה אחת הטרגדיות הקשות שאירעו לימין הפוליטי. אם רבין לא היה נרצח הוא היה מובס בבחירות 96' בגדול מול נתניהו, לא על חודו של חצי אחוז (מי שלא מאמין, שיראה את הפערים בסקרים אחרי הסכם אוסלו ב'), ונתניהו היה מתמנה לראשות הממשלה בלי הנטל המעיק של קבלת הסכם אוסלו.

אלמלא רצח רבין, הימין לא היה חש כחיה נרדפת מעוקרת, שצריכה כל היום להצטדק ולהתנצל, גם כשהוכח שהימין צדק בכל התחזיות שלו, והשמאל טעה טעויות מדיניות פטאליות, שהסתיימו במאות ישראלים הרוגים. אלמלא רצח רבין, הימין היה מצליח להיאבק ביתר יעילות בעקירת גוש-קטיף, ואולי אפילו מונע את המהלך שהיום רק בודדים מוצאים לו צידוק או מילה טובה. אין ספק שרבין עצמו, בניגוד לאריק שרון, מעולם לא היה עוקר את גוש קטיף. רצח רבין גרם לימין נזק בל ישוער לדורות.