החלטת ועדת השרים חותמת פרק נוסף במאבק רב השנים לביטול "חזקת הגיל הרך". לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שני ההורים הטבעיים חייבים לדאוג לשלומו ולרווחתו של ילדם, ואחראים במשותף לקבל החלטות בנוגע לגידולו, חינוכו ועתידו של הילד, תוך שמירה ודאגה לצרכיו ולשלומו. במקרה של פירוד, נהגה עד כה בישראל "חזקת הגיל הרך" שקבעה את הכלל ולפיו ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת אמם, פרט למקרים חריגים ביותר. חזקה זו הביאה לכך שבמקרים רבים גם לאחר גיל 6 נותרו הילדים בחזקת אמם, בין מכוח האינרציה והרצון לא לזעזע את עולמם היציב של הילדים הקטנים שהיו במשמורתה, ובין מכוח הרצון להימנע ככל האפשר מהפרדת ילד בוגר מאחיו או אחותו הקטינים שמתחת לגיל 6, ונותרו במשמורת אמם. התפתחות דיני זכויות ילדים, והעמדת "טובת הילד" – שאינה תמיד זהה לרצון הוריו – בראש השיקולים, כראוי וכנכון, הביאה להרהורים מחודשים בדבר יתרונותיה וחסרונותיה של חזקה "אוטומטית" זו. בקרב חברי "ועדת שניט" שישבה על המדוכה חודשים רבים נתגלעה מחלוקת עמוקה בעניין ביטול החזקה. לסוף גברה ידם של בעלי עמדת הרוב שגרסו כי בבואו להכריע בשאלת המשמורת על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, כשעקרון "טובת הילד" הספציפי שבו מדובר, הוא עמוד האש שלאורו יש לילך ולא החזקה ה"אוטומטית" שמותירה אותו בידי אמו. עמדה זו משקפת גישה מאוזנת ושקולה הרבה יותר באשר לזכויותיו – והרבה למעלה מכך, חובותיו ואחריותו – של כל אחד מן ההורים כלפי ילדם. לצד איזון זה, יש ליתן משקל ראוי גם לחששם המוצדק של מתנגדי השינוי, ובראשם חלק מארגוני הנשים, כי ביטול החזקה יביא עמו ניצול לרעה של השינוי בידי האב שידרוש את המשמורת על ילדו, אך בה בעת לא יעשה די למילוי חובותיו ואחריותו כלפיו. גם החשש מפני התדיינויות אינסופיות, בהיעדר חזקה חד משמעית הוא במקומו. כמו תמיד, הפיתרון לחששות אלה יוכל לבוא רק מתוך שילוב ידיים של כל המעורבים: הכרעה מושכלת בכל מקרה לגופו של הגורמים המקצועיים; פסיקה שקולה של בתי המשפט שתדבר בשפה ברורה ולצד הבלטת טובת הילד תדגיש גם את חובות ההורה המשמורן ולא רק את זכויותיו; ולא פחות מכך: התנהגות אחראית של ההורים שיראו את טובת ילדיהם לנגד עיניהם ולא את טובתם-שלהם ויפעלו בהתאם תוך גילוי מחויבות, אחריות ורגישות לשלומם ולרווחתם.
