אבא. לפני שנה בדיוק, לאור בוקרו של יום בהר נוף שכונת ילדותי , הוקרבת קרבן על המזבח . כן, זה קרה לי. אבא שלי. היה פתאום קורבן ציבור בלבושו היהודי, עטוף בטליתו בעוד התפילין על ראשו בעת סיים שיחתו עם בוראו. במקום אשר אהב אהבה עזה ונתן בו את מיטב זמנו. שם - על קידוש השם הוא מסר את נפשו . יש משפט אחד, אשר סיימו איתו יהודים רבים את חייהם במהלך ההיסטוריה. בזעקה או בלחישה, נשרפו או הועלו לגרדום. אנחנו אומרים אותו פעמיים ביום - שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד . מילות יסוד של העם היהודי . כעם, כדאי לנו לזכור את משמעות המוטו שלנו . ה׳ אחד - המציאות שאין דבר שאינו כלול באחד. שהאחד הוא לא נפרד מאיתנו כי באחד - אין פירוד . כן - אחד שיהיה מיוחד - יהיה עשוי מחלקיקים רבים, בצבעים שונים ודעות שונות. ממקומות רבים בעולם, באותו אחד, הטוב והרע, משרתים את אותה מטרה. כעם אנחנו צריכים לזכור שכל יחיד, כל אדם פה מולי, אתה ואני. תא בעל מטרה, באותו גוף - אחד . וזה מתמצת את אבא שלי. כל חייו הוא חי במודעות הזו - בתודעה עמוקה של ה׳ אחד . ממילא, העריך כל אחד בדרכו, היה מכבד כל בריה, הפיק לקחים מתוך כאב - כך התקדם. ממילא לחייו היו משמעות ומטרה. ממילא היה שמח בחלקו, ממילא בירך בתחושת הודיה על כל אוכל שהכניס לפיו . מתוך כך לא היה לו צורך להתחרות עם אחרים. מתוך כך היה בעל נפלא לאימי, חלום של כל אישה. מתוך כך היה אב מדהים לכל האחים שהם בהחלט שונים. ממילא חי כל דקה מתוך תשוקה. מתוך כך, השפיע על הרבה אנשים בחייו ובמותו . אבא חי את ה"שמע", חי את ה"אחד " הוא חי על קידוש השם . ואם גם אנחנו עכשיו, מתוך הכאב, ניקח כעם, כל אחד בדרכו, איזו תובנה אישית, פעולה אישית, במטרה לצמיחה כללית - או אז לפחות אדע אני, שלא לחינם, היה אבי לקרבן .
