המדרש מתאר כי אברהם קרא (לקב"ה) 'הר', יצחק קרא לו 'שדה', ויעקב קרא לו 'בית'. אברהם אבינו הוא פורץ הדרך. הר זו מציאות גיאוגרפית שמתרוממת מעל פני השטח. אברהם מכונה 'העברי' כי 'כל העולם מעבר אחד והוא מעבר שני'. יעקב, שאיתו ניפגש בעיקר בפרשיות הבאות - הוא בית. בית זו מציאות שלמה. יעקב מוליד את שנים עשר השבטים שמהם צומח בית ישראל. בתווך יש לנו את יצחק. שדה זו מציאות מישורית שיש לעבד אותה. על מנת שתצמח תבואה מהשדה, צריך להאמין ולזרוע. 'מאמין בחי העולמים וזורע'. יצחק הוא ממשיך בעמל ובנחישות את דרכו של אברהם. פותח את הבארות אשר כרו עבדי אביו והפלשתים סתמום. את תנובת השדה לא רואים מיד, רק 'הזורעים בדמעה ברנה יקצורו'. לכן יצחק קרוי על שם הרינה, על שם הצחוק - אבל בעולם העתיד. לא צחק ולא צוחק אלא יצחק. חז"ל מתבטאים ש'אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה'. רק כאשר עמלים וחורשים בשדה ניתן לבנות בעתיד את בית יעקב ובית ישראל.
