בשבוע שבו צוינו יום השנה לליל הבדולח הזכור לדיראון עולם והחלטת האו"ם שהשוותה את הציונות לגזענות, באותו השבוע עצמו הגיע חלקו הנאור (בעיני עצמו) של העולם לשפל חדש כאשר החליט להתרפס שוב בפני ציר הרשע ולהעניק לו פרס חדש: הדרישה לסמן מוצרים של יהודים בלב ארץ ישראל, כאילו יוצרו בשטח "כבוש" מן הכובש הירדני ("הגדה המערבית", רק בפי המסתכל מרבת-עמון) ומן הכובש הערבי, זה שהוכנס ארצה בחסות הסכם "השלום" מלפני 22 שנים. כמו במינכן 1938, כמו באוסלו 1993, כך גם בהחלטה זו בחרו "הנאורים" – לכל מצהלותיהם של שוחרי "השלום" והנאורים כזוהר הרקיע גם בתוכנו – לשפוך שמן על המדורה ולשלם דמי חסות במטבע ישראלי ויהודי במטרה להשביע את תאבונו של הפריץ התורן, מתוך תקווה שכך יינצלו "הנאורים". ראוי לזכור את דברי צ'רצ'יל על הסכם מינכן: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה". בין השאר מי שדחפו לקבלת ההחלטה המבישה היו המעצמות הקולוניאליות מן העבר – בריטניה וצרפת – ארצותיהם של צ'מברלין ושל דאלאדייה הזכורים לרע – שהיום כבר אינן מעצמות, אבל עדיין מתנהגות כקולוניאליסטיות. לפני כמאה שנים הן חילקו ביניהן את המזרח התיכון, יצרו מדינות מלאכותיות בעזרת סרגל ו"עמים" יש מאין, וסיבכו את המזרח התיכון עד עצם היום הזה, מתוך בורות ורשלנות. היום הן ממשיכות לבחוש בקדרה המזרח-תיכונית הסבוכה ולתמוך הן בכובש הערבי, הן במגמות אנטישמיות ואוטו-אנטישמיות כאן, והן במתן מדינה לעם המומצא, תוך גזלת כבשת הרש של ישראל. תוך כדי כתיבת שורות אלה החלו להגיע הידיעות על המתקפה הערבית והמוסלמית באתרים שונים בפריז – ככל הנראה בגלל "אקיבוש" – ועל הקורבנות הרבים שנפלו מידי "הטרור". העולם בחר טרור, העולם קיבל טרור. או, כדברי צ'רצ'יל, על הסכם מינכן, "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה". כך גם צרפת. "התקינות הפוליטית" והרצון להימנע מלציין במפורש את מקורו מצניעים את מוצאם של המחבלים ואת עובדת היותם ערבים ומוסלמים. שוב חוזרת השגיאה – גם במקומותינו, כאילו האויב הוא הטרור. הטרור הוא אחד מן האמצעים של האויב, החרם והסימון הם אמצעי אחר, אבל האויב הוא ציר הרשע הכולל את עבאס, חמאס, דעאש ומרעיהם. ההתקפה של דעאש בפריז ראויה לכל גינוי, אבל אין צורך לטשטש ולהתעלם מהצביעות האירופית בכלל והצרפתית בפרט. מי שרואה בחלוקת ארץ ישראל ובירתה פתרון כדי להשביע את רעבונו של הטורף, מן הראוי שיתחיל את יישום הפתרון אצלו תחילה. המחבלים של דעאש, פועלים מתוך ייאוש, מגיע להם אופק מדיני, ומגיעה להם מדינה מוסלמית דעאשית, לא רק בסוריה ובעיראק, אלא גם בצרפת ובבירתה. שתי מדינות לשני עמים – צרפת תחילה. ממילא הדמוגרפיה בצרפת מתקדמת לכיוון זה. יש לקוות שאפילו על עברי פי פתאח, ישראל תתעשת – לרבות ראש הממשלה נתניהו – ותתנתק ממצעד האיוולת של "חזון" ו"פתרון" שתי המדינות. אין מחבלים טובים ורעים, עבאס וחמאס, ויש להגדירם כאויב ולפעול בהתאם. תפקידו של ראש ממשלת ישראל הוא לדאוג לאופק מדיני למדינת היהודים ולא להקים מדינה לאויביהם.
