1. יום שני, שמונה בערב, היכל הספורט מלחה. המנחה, גיא זוארץ, מבקש פתאום מהקהל לקום לדקת דומייה. כאלפיים איש קמים ממקומם, מופתעים למדיי, לא בדיוק יודעים למה, וזוארץ המשיך: "היום אנו זוכרים את כל בני כל הקהילות: עירק, סוריה, מצרים, מרוקו, אלג'יר, טוניס, לבנון, לוב, תימן ואיראן. הרוגי מלכות, העולים לגרדום, קורבנות פוגרומים ופעולות האיבה, וכל אלה שלא זכו להגיע לחוף מבטחים בארץ ישראל. יהי זכרם ברוך". שניות השקט יוצאות הדופן הללו הגיעו אמנם באיחור של דור, אבל מוטב מאוחר. רק לפני כשנה נחקק בכנסת "חוק יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן", שמחייב את המדינה לציין את התאריך רשמית, מדי 30 בנובמבר. התאריך אינו סתמי – הקרבתם של עולי ארצות המזרח תצוין מדי שנה יום אחד אחרי כ"ט בנובמבר, היום שבו החליטה עצרת האו"ם ב-1947 על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת מדינה יהודית. מדובר על כמעט מיליון יהודים שחיו בכל הארצות האלה, ועד היום לא זכו להוקרה ראויה. גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי שמשרדה הפיק את האירועים, בטוחה שבשנה הבאה ראש הממשלה והנשיא כבר יהיו בטקס, והוא גם ישודר בשידור חי. "זו תחילתה של מסורת," היא אמרה שם לקהל. "לא רק בקישינב היו פרעות, גם בבגדד. לא רק יהודי אשכנז סבלו בגלל זהותם ובגלל רצונם לעלות. אנחנו מתקנים עוול היסטורי, ומבצעים כאן 'והגדת לבנך'. בקרוב חברה בינלאומית תערוך עבורנו אומדן של הרכוש שלכם ושל הוריכם שהושאר בארצות ערב, לטובת תביעה עתידית". וזה כבר היבט אחר של היום הזה, היבט שהוא יותר פוליטי-מדיני מאשר תרבותי: מול טענת ה"נכבה" הפלסטינית, יהודי ארצות ערב טוענים ל"נכבה" משלהם. לכן היום הזה מצוין מעתה גם באו"ם. ישראל מבהירה שם לעולם כי גם היהודים סבלו ב-48' ממעשי רצח, שוד, התנכלות והחרמת רכוש וכסף בהיקף נרחב. רוצים לדבר על פליטים? הנה, גם לנו יש. אבל נחזור אל הזהות: לצד זוארץ הופיעו שם קובי אוז, גלעד שגב, חיים אוליאל ועוד יוצרים ופייטנים. על הקירות הוצגו תערוכות שעסקו בזהות של העלייה הגדולה הזו. "אני שמח שהגענו לימים שבהם יש התייחסות ממלכתית להיסטוריה שלנו," אמר לי קובי אוז מאחורי הקלעים, "ולא רק מזווית של פולקלור. את המהלך הזה חייבים להשלים עם המון חינוך, עם כתיבת סיפור התקומה שלנו. זה סיפור גדול, שבו אנחנו לא נספח אלא חלק בלתי נפרד. הסרט של ההיסטוריה של עם ישראל מחייב כמה מצלמות וכמה זוויות". 2. שעה אחר כך, שוק מחנה יהודה. כל הרחובות והסמטאות הסמוכים פקוקים, וגם על המדרכות אין מקום. לערב הזה קוראים "מנכ"לים על הבר". 14 מהאנשים הכי בכירים בשירות הציבורי הגיעו לשוחח עם צעירי הבירה על כל מה שנמצא על שולחן העבודה שלהם. השאלה הראשונה שלי לאלישבע מזיא, המנכ"לית של עמותת "רוח חדשה", שארגנה את האירוע, היא על המצב הביטחוני. היא מספרת ששכרה שלושה מאבטחים חמושים שיסתובבו בין בתי הקפה והברים, "אבל תסתכלי מסביב, אלפיים איש הגיעו לפה הערב. אין מקום לזוז. זו אמירה". אני מזפזפת בין ההרצאות. אורית פרקש, יו"ר רשות החשמל, עונה לעוד ועוד שאלות ביקורתיות על שקע, תקע והמונופול. כמה מטרים ממנה, בינת שוורץ, ראש מינהל התכנון והבנייה, עונה לביקורת על תכנית הבנייה במערב העיר. משם אני ממשיכה להרצאה של אמיר לוי, הממונה על התקציבים במשרד האוצר, כשמישהי בכניסה אומרת: "מה נסגר, אנשים? זה אמיר לוי, לא יהודה לוי". אבל הקהל נאבק כדי לשמוע אותו, וגם את מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר ואת מנכ"ל משרד האוצר שי באבד שדיברו שם בהמשך. יוסי שרעבי, מנכ"ל משרד התרבות, משך הרבה אש מיושבי הבאר "תחריר". הוא נשאל שוב ושוב על מירי רגב, הבוסית שלו. "אני שמאלנית", אומרת לו מישהי בקהל, "והתחושה היא שהשרה שלך סותמת פיות". שרעבי עונה: "אני רוצה לצטט את השרה: קחו את הדגל ותשרפו אותו, רק אל תבקשו מימון מהמדינה. אנחנו רוצים חופש ביטוי מוחלט, אבל יש חופש ביטוי ויש חופש מימון. מותר למדינה להחליט שהיא לא מממנת יצירות שחותרות נגדה, אבל אסור למדינה להשתיק אף אחד". הדיונים הסוערים על כסף, תרבות, גז, משילות ותקשורת המשיכו עד כמעט חצות. "ככה צריכה להיראות העיר שמנהלת את המדינה", אומרת לי מזיא. "אנחנו רוצים, כמו וושינגטון די.סי, שתהיה ירושלים די.סי. זו עיר הממשל. צריך ליצור חיבור בין סטודנטים ועובדים זוטרים בשירות הציבורי לבין הבכירים ביותר. נמאס לנו ממי שנואם על אחדות ירושלים וריבונות ירושלים ואז חוזר לישון בתל אביב". 3. שעה אחר כך, בנייני האומה. גם באירוע השלישי שלי בערב הזה אין מקום אחד פנוי. זה אומר משהו על מצב הרוח בירושלים, גם בעיצומו של גל טרור, ואומר משהו גם על ה"ישראלי המכוער" שאנחנו אוהבים לדבר עליו. בכל הערב הצפוף הזה לא נתקלתי בקללה או בדחיפה אחת. אלפי אנשים, בשלושה אירועים שונים מאוד, התנהלו בנימוס, בתרבות, באווירה טובה. האולם המרכזי של בנייני האומה מלא בשלושת אלפים צופים. על הבמה – אביתר בנאי, יונתן רזאל ואברהם פריד, שלושה מהזמרים הכי אהובים בציבור הדתי. זו לא הופעה רגילה אלא "התוועדות". כלומר, לא שואו של זמר מול קהל, אלא אירוע שבו כולם מדברים ושרים ורוקדים יחד, ומנסים להתעלות מעל היומיום האפרורי. אם במלחה ציינו את ה-30 בנובמבר, כאן מציינים את י"ט בכסלו, היום שבו יצא מהכלא הרוסי מייסד חסידות חב"ד. מאז אותו שחרור, לפני 217 שנה, נחשב היום הזה למועד שבו גם תנועת החסידות "יצאה מהכלא" והחלה לפרוץ ולהשפיע על העולם, מרוסיה הלבנה של אז ועד לבתי חב"ד בתאילנד ובדרום אמריקה היום. "זה יום גדול", אומר על הבמה הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן. "מאז אותו יום, החסידות לימדה את כל העולם שהאור יכול לנצח את החושך, ושלפעמים דווקא מתוך החושך – בוקע האור הכי גדול. זה היום שמזכיר לנו שיש קרב בין הגוף לבין הנשמה, ושאנחנו רוצים לנצח בקרב הזה. אתם יודעים מה, למה לדבר על זה? בואו נשיר על זה", הוא אומר, ואביתר בנאי מתחיל לשיר – יחד עם שלושת אלפים איש – ניגון חסידי עתיק וסוחף.
