מכתב לציבור הדתי לאומי והעומדים בראשו אחד הדברים המעידים על חברה וציבור חזקים הוא היכולת שלהם להתלכד בשעת משבר ולייצר תחושת ערבות והתמסרות, ואולי זו לא רק תחושה אלא משהו שהוא בפועל ממש! כשאני ערב למישהו אני נושא באחריות מלאה כלפיו, גם ואולי בעיקר כשהוא טועה , ימים קשיים עוברים על עם ישראל וכדרכו של הקושי הוא חושף נקודות תורפה ונותן סקירה מדויקת ונוקבת מה מצבנו והיכן אנו עומדים אך גם הזדמנות לצמיחה ותיקון. מה קרה!! לציבור הדתי לאומי בשבועות האחרונים? היכן הם רבותיו, היכן כל אלה שיודעים היטב את מלאכת המחאה חסימות הכבשים הגדושים בשירה אמונית וסוחפת בצדקת הדרך, עצרות תפילה ושרשראות אנושיות? היכן אותו ציבור המבקש להיות חוד החנית של החברה הישראלית הממהרים להיות ניצבים בתפקידים ויחידות מובחרות בצבא, חלוצי התיישבות בהפרחת השממה, ונושמים קירוב לבבות בגרעינים תורניים, לא מפחדים לפגוש במורכבות של הקודש והחול ומחבקים את כל סוגי החברה בישראל בחיבוק גדול סבלני ומכיל האם האידאולוגיה והמילים הגבהות גורמים לנו לתסמין האידאליסט העיוור? זה שמלא בעשייה ודאגה ומחשבה ומרוב כל זה שוכח שיש לו בית, יש לו משפחה, וכידוע (או שאולי לא) העבודה האמתית של האדם היא קודם כל בתוך ביתו עם אלה שהכי קרובים ומכירים אותו על הצד הטוב שלו וגם על זה שצריך תיקון ועבודת מידות, אז איך קורה שאנו מוכנים להכיל כמעט כל מורכבות אך כשזה מגיע לפתחנו "ברחל בתנו הקטנה" אנו מלאי הדחקה והתנערות?? את החילוני הכופר ביותר נכיל ואם רק ירצה כבר נראה לו את דרכי התשובה וכאשר מדינתנו תדרוס את חיינו וביתנו ותירדם בהגנתנו אנו נאסוף את השברים ונמשיך בראש מורם שהרי המדינה ב"תהליך" וצריך לתת לה זמן עד שתבין ותדע את יעודה הגדול הכל חוץ מדבר אחד, אותם עשבים שוטים "נערי הגבעות" אלה שהורסים לנו את השם, ומחבלים בכל ההכלה הגדולה והליברליות שעליה קבלנו כבר מדליות ואישורים מהחברה ומראשי ממשלות ומספר לא מבוטל של אנשים מכובדים, בהם אנו מתביישים!! ולגביהם רמת הספיגה שלנו שואפת לאפס, והדברים נאמרים בלשונות רבים "הם לא משלנו", "קיצונים קלי דעת" אך המשפט המנצח הוא " כ י ש ל ו ן - ח י נ ו כ י" אז בוא נדבר רגע על חינוך, באו ניגע בפצע שממאן להתאחות, חונכנו לאהבת העם התורה והארץ, בימי ההולדת בגילנו הצעיר לא ממש מצאנו עניין בארי פוטר וחבריו אך בהחלט בספרי עזרא יכין ההגנה וחסמבה, נשמנו חזון בין הדפים, הורינו נשאו אותנו על כתפיהם בצעדות וטיולים בקיץ ובחורף, לנו בהתחלה זה היה נראה סתם טיול מגניב אך מהר מאוד הבנו שזה הוא מאבק עיקש על זכותנו על הארץ ועל זהותנו כיהודים גאים, היינו נפעמים כאשר היו מדברים ומספרים על הזמן שבו הכל התחיל סבסטיה, קדומים, אלון מורה, ובית הדסה, וויתרנו על הנוף בנסיעות שבין הצירים כי היה לנו חלונות ממוגנים וידענו שאם חלילה קורה משהו אסור להילחץ וצריך להתקשר למוקד הביטחוני ולומר שישלחו חיילים, והורים אמרו אנחנו כאן!! בשביל להגן על עם ישראל!! אנחנו עושים מצווה חשובה! אז נכון עבר זמן מאז סבסטיה, בדרך הציבור העבר טלטלות בדרכים עקלקלות ומפותלות ואיך אפשר שלא לגעת בגוש קטיף ועמונה ימים שבהם יש שיאמרו שמשהו שם מת בנו ויש שיאמרו שגם הרבה לפני כן, משהו במשב הרוח שעליו גדלנו הפך להיות עייף, אדיש ואיך שהוא קרה שמילדים הנשאים על כתפיי הוריהם הפכנו להיות לבדנו בפינוי, במחאה, ובעלייה לאיזה גבעה חדשה לזכר איזה נרצח ואיך ייתכן שכל מה שקראנו בספרים הפך לאיזה וורוט או סיפור מעשיות רחוק בטענה דחוקה "שפעם זה לא היום" ושלא נבזבז את זמננו על דברים שהיו ואינם ישנו נוער שבעידן הסמארטפונים עוד מבקש לבנות בתים ולנטוע כרמים לפני שהוא צולל צלילה עמוקה ואובססיבית אל המסך, נוער שבזמן שהייתם עסוקים בעשייה משמעותית ולימוד זכות על כל הרע שבמדינה ישב מדמם בחדרו ודלתו נעולה האם ראיתם? וכיצד תראו?? כשאתם כה מנסים להציל את העולם, האם עלה בדעתכם שאשכרה ילדכם הקשיבו ולמדו ממכם וספגו ממכם את כל הדיבורים הגדולים על ישוב הארץ, ותמיד לחיות שליחות, וכמה חשוב לראות את טובת הכלל על טובת עצמך?? אז אם הילדים האלה הם כישלונותינו מה הם הצלחותינו ??? הם לא כישלון חינוכי הם החינוך במקורו ומיטבו ללא תסמינים של יאוש או זקנה הם בתמימותם ובערת הנעורים שלהם חיים את האמת שספרתם להם עליה וכמו תלמידים טובים מקיימים את דברי הכתוב וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ והם מסרבים להיות עייפים כמו שאתם המבוגרים מרגישים קצת אחרי שעומס החיים התיישב היטב על גבכם, מסרבים להאמין שהכל זה איזה התרגשות שחולפת אחרי שהופכים להיות גדולים ומבוגרים אלא באמת מאמינים בכך עד עמקי נשמתם. אז אולי מרוב העשייה החשובה לא שמעתם, אבל כבר שלושה שבועות כמעט, מחוזקים ילדים שלכם, דור ההמשך שלכם, בניי הרבנים שלכם במרתפיי השבכ עוברים התעללויות קשות ללא שום קבלת זכויות ואפשריות להתגונן והפכו אשמים עוד לפני שהספיקו להיות חשודים, הם חזקים אל דאגה, הם "קיבלו חינוך טוב" אבל אתם מה? בחרתם לשתוק, להפקיר, העבודה הלאומית חשובה לכם יותר מהילדים שהצמחתם בואו נהיה אידאליסטים באמת ולפני שאנו רצים לחוץ נתקן את הבפנים, תילחמו על הילדים שלכם ויותר ממה שהם צריכים את זה אתם צריכים את זה לא נכשלנו בחינוך, שכחנו אותנו בכאב וצפייה להתעוררות
