לפני כמה ימים החליט הפנטגון לפתוח את כל יחידות השדה של הצבא האמריקאי בפני נשים. צה"ל, כיאה למדינה שמחקה כל טרנד אופנתי של האחות הגדולה, הולך בצעדי ענק לקראת הפיכת הצבא למערכת שפתוחה לחלוטין לנשים, בין בתפקידים עורפיים, ובין בתפקידי תמיכת לחימה ובין בתפקידי לחימה של ממש, ביבשה באוויר ובים. למהלך זה יש תומכות רבות בקרב הפמיניסטיות למיניהן, ובעיקר בפוליטיקה ובתקשורת, אשר רואות בהכנסת נשים לצבא כדרך לחיסול התרבות הפטריארכלית, ולצורך מטרה חשובה זו כל האמצעים כשרים. אף בציבור הדתי נפרץ הסכר, וקיים זינוק בגיוסן של בנות דתיות לצה"ל בשנים האחרונות. מנגד, יש לא מעט עובדות וראיות על הנזק הגדול שהשירות הקרבי גורם לחיילות עצמן, לדוג': סקר שפורסם בחודש יולי השנה (והושתק תקשורתית) מראה כי אחוז הנשים הלוחמות שסובלות משברי מאמץ גדול פי 4 מלוחמים גברים, וזאת חרף העובדה שהותאמו עבורן "סרגלי מאמץ" מיוחדים לנשים, על חשבון הכשירות הצה"לית. כמובן שסקר זה הושתק במהרה, כיוון שהעובדות לא עולות בקנה אחד עם "ערך הפמיניזם". כל עוד הנשים מסכנות את עצמן ואת בריאותן לצורך מצוות הפמיניזם - לא הייתי מתערב. זכותן להקריב את שלומן לצורך האידאלים שהן מאמינות בהם, אפילו אם הם שגויים בעיניי. אבל הצרה היא שהפמיניזם הזה לא מסכן רק את בריאות החיילות, אלא אף את שלום החיילים שלא שאלו אותם אם ברצונם למות על קידוש הפמיניזם. ברצוני לספר לכם סיפור של לוחם ביחידה מובחרת, שנלחם בעזה ב"צוק איתן". את סיפורו הוא סיפר לי לפני שנה, אך רק כעת הוא מוכן שאפרסם את הדברים, וגם זאת ללא ציון כל פרט מזהה אודותיו מחשש להתנכלויות ומניעת קידומו: ליחידה שלנו צורפה פרמדיקית. סך הכל נכנסו לתוככי עזה ב"צוק איתן" שלוש פרמדיקיות שפוזרו ביחידות השונות. המשקל שפרמדיק צריך לסחוב בלחימה הוא כבד מאוד, ומתוך הבנה בחוסר היכולת שלה לסחוב משא כבד כל כך, חילקנו, הלוחמים, בינינו את הציוד שלה. כשהכוח שלנו ספג מכת אש קשה והיה צריך לטפל בדחיפות בפצועים הרבים, נזכרתי פתאום שצריך להתחיל לחפש את ציוד העזרה הראשונה שחולק בין הלוחמים השונים. וזמן במקרה הזה לא היה שווה כסף, הוא היה שווה חיים. כמובן שעצם סרבול הלוחמים על ידי הוספת משקל על גבם עקב סחיבת ציוד לא להם, הוא בעייתי מאוד ופגע ביכולת התפקוד של הלוחמים. דוגמה קטנה נוספת: כשאנחנו צריכים להתפנות - אנחנו מסתדרים יפה מאוד... אבל כשפתאום חיילת לידך צריכה לשירותים, מה עושים?! במקום להתמקד באבטחת הגזרה ובלחימה, מצאנו את עצמנו נאלצים לאלתר בית שימוש לפרמדיקית באמצע לחימה (!) ברחוב בעזה. לאחר המבצע, עשו על שלוש הפרדמיקיות הללו כתבה אוהדת במיוחד באתר MAKO. קראתי את הכתבה, והצטערתי. עצוב שהתקשורת מהללת, מפארת ומנפחת תופעה של הכנסת פרמדיקיות לתוך עזה למרות שהדבר בא על חשבון המבצעיות של היחידה, ועל חשבון הבטיחות ושלום הלוחמים. בכתבה לא היה איזכור קלוש לבעייתיות במבצעיות של הפרמדיקיות. למה אני צריך לסכן את החיים שלי כדי שגברת תוכל לממש את האידאל שהיא מאמינה בו? אם היו חסרים פרמדיקים גברים, הייתי מבין ומקבל. אך כשהמטרה היא פמיניזם טהור - אני לא מוכן למות על מזבח הפמיניזם. אשתי לא צריכה להפוך לאלמנה צעירה כי אשה אחרת החליטה שמדובר באידאל שגובר על הערך של חיי אדם.
