כשראובן ריבלין נבחר להיות נשיאה העשירי של מדינת ישראל, שמחתי. לאחר שנים ששמעון פרס, מבית הנשיא, ניסה לנהל מדיניות חוץ עצמאית ואלטרנטיבית, סברתי שיהיה זה אך מרענן לגלות נשיא שגדל על מורשת ההדר הבית"רי ותורת ז'בוטינסקי. עתה, לאחר יותר משנה לנשיאות ריבלין, מסתמן אצלי סוג של געגוע לשמעון פרס. אזרחי ישראל ומנהיגי העולם ידעו שפרס הוא איש שמאל מובהק, שמייצג מיעוט בקרב אזרחי ישראל. נשיא שכל מגמתו להגן על חזון השלום המופרך והמסוכן שעליו קיבל פרס נובל לצד יאסר ערפאת. אולם כאשר הנשיא ריבלין, המזוהה כאיש שבא מחוגי הימין, מחמש את שונאי ישראל ומבקרי מדיניותה בטיעונים משלו, המצב הופך להיות מורכב ומסובך. בשנת 2014, חודשים ספורים לאחר שריבלין נבחר, העיתון הבריטי "גרדיאן" - הידוע כמתנגד עקבי ותקיף למדינת ישראל - בחר בריבלין כאחד מגיבורי השנה והכתיר אותו "המצפון הלאומי". כשעיתון כזה מחלק מחמאות לנשיא ישראלי, כבר אז הייתי צריך להפנים שמתפתחת בעייתיות בהצהרות הנשיאותיות. הנשיא ריבלין קבע בנחישות שהציבור הישראלי משמיע קול חזק וברור של חוסר שביעות רצון מהמערכת הכלכלית והחברתית. אמירה פוליטית, שאיש אינו יודע על מה התבססה. כל בר דעת הבין שבאמירה יש ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה. לכך מוסיפים את הצהרתו ההגותית, שמדינה בלי אלטרנטיבה מנהיגותית היא סכנה לדמוקרטיה. ייתכן שריבלין כועס מאוד על נתניהו, אבל בשם הכעס הזה אין ראוי לפגוע בהליך הדמוקרטי של הבחירות. מי שמגדיר עצמו ליברל, צריך להיות צמוד לאמונותיו ולא לשנותן על פי צרכים מזדמנים. לאחר הפיגוע הקשה בבית משפחת דוואבשה, שטרם פוענח רשמית, הצהיר ראובן ריבלין מול עולם ומלואו: "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש". גם אם יועמדו לדין בפשע מחריד זה נאשמים יהודים - האם הפיגוע החמור הזה הוא ההוכחה שהעם היהודי בחר בדרך הטרור? וכשנשיא מדינת ישראל יוצא בהצהרות שכאלה, מה לנו כי נלין על שרת החוץ השבדית? היא אמרה את אותם דברים, רק בעדינות. הנשיא אובאמה וארגוני השמאל בארה"ב מחבקים בימים אלה את הנשיא ריבלין, ולא כי נסע לוושינגטון ברכבת. הם נושאים אותו על כפיים כשהוא מסביר בלשון מעדנות שאין מספיק השקעות במזרח ירושלים, וכי תושבי מזרח ירושלים מרגישים מקופחים. שונאי ישראל בכל העולם רק מחכים לאמירות שכאלה כדי להצדיק את טרור הסכינים. גם כשיש כוונות טובות, סוף אמירה במחשבה תחילה. זאב ז'בוטינסקי, שראובן ריבלין רואה עצמו כממשיך דרכו, היה ליברל נאור. אבל להבדיל מריבלין, ז'בוטינסקי לא היה תמים. הוא ידע שהערבי אף פעם לא יקבל את הישות הציונית בארץ ישראל. שוויון, השקעות כלכליות, מאור פנים והידברות לא יכבו את השנאה לפרויקט הציוני. מדינת ישראל מצויה בימים אלה במערכה קשה ומורכבת על ביטחונה. מותר לצפות שבימים כאלה, כשנשיא מדינת ישראל נמצא בחו"ל, יתייצב לצד מדינתו ולא יתבטא כנציג של האו"ם. מתוך "ישראל היום"
