ערבי מכפר לובאן, בן 37, דרס ארבעה חיילים. כשנתפס, נימק את מעשהו במעשי ישראל בהר הבית וב"רצח ילדים ערבים". ומה בדבר המניעים שהשמאל הישראלי מייחס לאחד כמוהו: ייאוש בגלל מדיניות נתניהו של העדר מו"מ לשלום ו'אופק מדיני'? אף מילה. וגם הילדים והילדות בני ובנות ה- 13 שנתפסו עם סכינים בדרכם להתאבד, לא נראה שעשו זאת בגלל העדר מו"מ מדיני, כרגע. להאזנה לטור השבועי של עו"ד העצני זה מספר שנים, בקצב שהולך וגובר, ערבים סורים, עיראקים, לובים, לבנונים, תימנים, מצרים – מפוצצים את עצמם לדעת כדי לסחוב עמהם אל המוות עשרות ומאות מאויביהם. הם הורגים אלה את אלה מתוך קשת של מניעים, אבל איש מהם לא נהג משאית תופת אל תוך כפר סורי ורצח 60 איש, אשה וילד בגלל... העדר אופק מדיני לפלסטינים בסכסוך עם ישראל. קרי מפציר בנו לקפוץ דרך "חלון ההזדמנויות" האמריקני ולהתרסק כדי להציל את שלטונו הדועך של אבו-מאזן. הוא אפילו אינו רומז שזה נוגע בכלל בפסיכוזה (ג'נאנה' בשפת העם) האוכלת בערבים בכל פה. אפילו השמאל היהודי האדוק והפנאטי ביותר אינו מייחס רצח בהתאבדות של חיילים סעודיים על גבול עיראק-סוריה או מעשי טבח בתימן או לוב להעדר מדינה פלסטינית. מה מחייב אפוא ההיגיון לומר: שבכל העולם הערבי אחזה אורגיה של רצח בלתי מוסברת, בעוד אשר למעשים בעלי מאפיינים זהים, כאשר הם נעשים כאן – יש סיבה ויש פשר: הסכסוך, "ה"-סכסוך בהא הידיעה. זאת, למרות שהמבצעים של מעשי הזוועה, הם בעצמם, משמיעים, אם בכלל, נימוקים דתיים. יוצא, שגם אם היינו נותנים להם "אופק" מדיני, כחלומו הרטוב של השמאל, מחול המוות הכלל-ערבי לא היה פוסח עלינו, הוא רק היה יעיל אלף מונים בהיותו נשען על מדינה ריבונית והזינוק שלו היה מתחיל בקו הירוק. אדרבה, מחנה השלום חייב תודה למתנחלים שהתנדבו להתיישב בעומק השטח ולספוג את גל הנפץ של הטירוף הכלל-ערבי בצומת כפר עציון, בצומת תפוח, בין איתמר לאלון מורה, בגבה של טול-כרם ובתוך סמטאות חברון. אבל אין טעם לנסות דברי היגיון על כת דתית-משיחית, וכך ניתן כבר לתייג את דת השלום, את "כנסיית נס ניגוב החומוס ברמאללה ודמשק" של השמאל הקיצוני (על משקל כנסיית "נס הלחם והדגים"). מה קרה לערבים? הדיוט כמוני יכול לתת תיאור בלבד, את ההסברים יש להשאיר לפסיכיאטרים, לרופאי נפש. הסיפור מתחיל אחרי 400 שנות תרדמה תחת הסולטנות העות'מנית , שלטון גם דתי וגם אבסולוטי, כפי שהכירו מאז ומעולם. מרידות והתקוממויות בוודאי שהיו, והן דוכאו באכזריות שאפיינה את השלטון התורכי. אחרי מלחמת העולם הראשונה בא השלטון הזר של האירופים 'הכופרים', הבריטים והצרפתים, שהביאו עמהם את רעיונותיהם, אותם ניסו השליטים הערביים לחקות כאשר – לראשונה לאחר 1000 שנים – קיבלו לידיהם את השלטון. הם ניסו סוציאליזם משלהם בצורת שלטון ה"בעת'" בסוריה ובעיראק, הם ניסו לאומנות בצורת "נאצריזם", הם ניסו דיקטטורות צבאיות. כמה בתי מלוכה עדיין מנסים לשרוד. הם לא הצליחו להפיק מקרבם אף דמוקרטיה ברת-קיימא אחת. "האביב הערבי" חשף את הייאוש והתסכול מכל האקספרימנטים האלה והוציא מן הבקבוק את השד שהמשטרים האלה, כל אחד בתורו, ניסו לדכא ולהסתיר: האסלאם הפונדמנטליסטי הקיצוני בגלגולו הברברי והפרימיטיבי, וממילא הרצחני, ביותר. מבחינה זו אין כל הבדל בין הסכינים של ד'אעש לסכינים בשער שכם, בין הפנאטיות הדתית במסגדי קרבלה למסגדי הר הבית, בין דחיקת הנוצרים מתוך ארץ ישראל לרדיפתם בעיראק וסוריה. כל הסמאטוכה הזאת בלתי רלוונטית לחלוטין למאמצים להקים בארץ מדינה פלסטינית, ושומר נפשו – יהודים וערבים כאחד - מוטב לו להרחיק את הסכסוך המקומי הזה ככל האפשר מן התבערה הכללית. ומכאן אל האינטרסים שלנו: האם משכילה ממשלת נתניהו לנצל את התפוררות מרבית המשטרים בעולם הערבי והיחלשות היתר – עד כדי הישענות של כמה מהם עלינו – צבאית וכלכלית לטובת קידום היעדים הציוניים? התשובה, לצערנו, היא שלילית. כבר הזכרתי בשיחה קודמת את הפרקטיקה הציונית להשיב על פרעות ערביות (קראו להן 'מאורעות') לא רק במגננה, כי אם בתנופת-נגד ציונית, שתמיד מצאה בתום הקרבות יישוב יהודי שגדל והתעצם. חישבו על נמל תל-אביב, חישבו על חניתה ויישובי 'חומה ומגדל'. בושה להודות באמת המרה: ישראל, הנמצאת עכשיו בשיא כוחה, עונה על החורף הערבי לא בביצור מעמדה בארץ ישראל, כי אם ב...הקפאת ההתיישבות, ובראש וראשונה בירושלים. על המחדל הזה עוד ייקראו יום אחד כל השותפים בממשלה, ובראש וראשונה אנשי 'הבית היהודי', לתת דין וחשבון. תובנה מעמיקה בעניין הזה העניק לנו האלוף (במיל.) גרשון הכהן, כפי שצוטט בעיתון 'מקור ראשון' (יומן) מיום 4.12.15 במאמר של יוחאי עופר. לא די, אומר האלוף, להציב מחסום בצומת גוש עציון, דרוש שינוי בהשקפת העולם המדינית. טרור הוא אירוע רציונלי, מבצעיו מצפים להשיג משהו באמצעות מעשי האלימות, ובמקרה דנן – לסמן בכוח את המרחבים שבהם היהודים מממשים שליטה וחיים בהם. כך הם השיגו שיהודים מדירים רגליהם מהר הזיתים, למשל, או משער שכם "סימנו למעשה את חלוקת העיר". "כדי לנצח טרור כזה", אומר האלוף, "חייבים לייצר מהלכי נגד אקטיביים", ומה הם? "הדבר הראשון הוא הטלת ריבונות ומתן אזרחות לפלסטינים שם... גם לתהליכי בנייה יש תפקיד, לא רק במובן של להראות להם שאנו בונים, אלא גם בעיצוב המרחב... אנחנו צריכים להחליט שמדובר במאבק לאומי... במאבק לאומי יש נקודות שבהן מעצבים מחדש את המרחב, ומשלמים גם מחירים. ...אנחנו במאבק לאומי, וזה דיבור שראש הממשלה לא מוכן לדבר. בעת הזו צריכים לפתור בעיות אחת ולתמיד... הזדמנות לעצב תהליכים שבימים אחרים אי אפשר היה לממש... מהלכים שיקבעו עובדות בשטח. הזדמנות לעצב מרחבים מחדש... הדבר הכי חשוב הוא להגיד לעם ולעולם שאין מדינה פלסטינית ולא תהיה". מה אפשר להוסיף על זה? האלוף אמר עוד (אני מצטט): "הפלסטינים רוצים להשיג את השטח לא בהסכם אלא בחרב, והמודל של הנסיגה הישראלית מרצועת עזה הוא דוגמא ומופת עבורם". אולם האלוף גרשון הכהן פיקד על כל כוחות הגירוש מן היישובים היהודים ברצועה. מפיו – יש לתובנות שלו היום – משנה משקל! כאילו בהמשך ישיר פונה דניאלה וייס הבלתי נלאית לממשלה, "לאשר את הקמת היישוב 'גבעת שלם', בין איתמר לשכם, על הגבעה הצופה על מקום הרצח של בני הזוג איתן ונעמה הנקין הי"'ד" ומציינת שלמקום יש חשיבות אסטרטגית. עד כמה אסטרטגית, היטיב האלוף להסביר.
