הקריאה להנהלת האוניברסיטה העברית לטפל בהתבטאות החמורה של ד"ר עופר כסיף שגידף בפייסבוק את שרת המשפטים, איילת שקד, וכינה אותה "חלאה ניאו-נאצית", היא קריאה פופוליסטית וריקה מתוכן אמיתי. א. למה אתם חושבים שהנהלת האוניברסיטה פחות שמאלנית קיצונית ממנו? רק בגלל שהם לא מתנסחים באותו ז'רגון מגואל כמו ד"ר כסיף? עופר כסיף לא קיבל את עצמו לעבודה באוניברסיטה. מישהו מינה אותו לכהן כחבר סגל באוניברסיטה העברית, ואותו מישהו הוא לא אני וגם לא אתם. ב. מה אתם רוצים שהאוניברסיטה תעשה? אם מדובר בהסתה, שהמשטרה תחקור ומערכת המשפט תשפוט ובא לציון גואל. איך קשורה לעניין האוניברסיטה? האם תפקידו של מקום עבודה לטפל משמעתית במה שעושים או במה ש אומרים העובדים מחוץ לשעות ומקום העבודה? אין לאוניברסיטה אפילו היתר חוקי להתערב בנושא. ג. הבעיה היא בנורמות החברתיות. איך חבריו לעבודה מוכנים ליטול עמו חלק בכנסים ובהרצאות, להשתתף עמו במחקרים או לאכול יחד ארוחת צהריים סתמית? הרי אם הוא היה צוחק על אדם מגמגם או מעליב אשה או סתם חונה בכוונה בחניית נכים, כל הסובבים אותו היו מנדים אותו חברתית, והוא היה מבין את הרמז, מבקש סליחה וחדל ממעשיו הרעים או לחלופין מתפטר ממקום העבודה ומחפש לו סביבה ערכית אחרת שתקבל את משוגותיו. אלא מה? לקרוא לשרת משפטים "חלאה ניאו נאצית" דווקא נראה לחבריו ולחברותיו לאקדמיה מעשה לגיטימי ונורמטיבי הרבה יותר. אין ספק שהחברים והחברות באוניברסיטה מכשירים את השרץ האקדמי. האקדמיה נשלטת על ידי אנשי סגל המשתייכים לשמאל הקיצוני של המפה הפוליטית (אגב, כך המצב בכל העולם המערבי), וכניסה לסגל של מרצים חדשים עובדת בשיטת "חבר מביא חבר". אמור לי מה דעותיך ואומר לך מה דעות חבריך. ד. המהפך האידאולוגי צריך להתחיל מלמטה, מהעם, מאיתנו. אם תנועות אידאולוגיות יפעלו לחרם סטודנטים על האוניברסיטה העברית, עד שד"ר כסיף ייפלט מתוכה, משהו חדש יתחיל. מחאה חברתית לא צריכה להצטמצם למחירי הקוטג' ויוקר המחיה, אלא גם ובעיקר למען ערכי החברה והגנה מפני אויבים מבית שפועלים להכנעתה. המהפכה האמונית תלויה בכל אחד ואחת מאיתנו.
