יש בקרבנו רבים היוצאים מכליהם כדי להילחם נגד התופעה המכוערת הקרויה החפצה, כלומר התייחסות לנשים, ובעיקר לגופן, כאל חפץ שניתן לעשות בו כרצונו של הגבר הנוגע בעניין. כל אדם רשאי להיות אדון לגופו, ואין לאחר זכות לפגוע בכך ללא הסכמה מפורשת של אותו אדם. יש בקרבנו רבים היוצאים מכליהם כדי לקדם את התופעה המכוערת הקרויה החפצה, כלומר התייחסות לבני-אדם, בעיקר יהודים, כאל חפץ שניתן לעשות בו כרצונם של אותם רבים – נאורים בעיני עצמם, יש לומר – למען מטרותיהם. מדובר באותם מתנשאים הקוראים לעצמם ארגוני זכויות האדם – אלא אם כן מדובר ביהודים – וארגוני "שלום", שוויתרו על השלום, וכל רצונם הצטמצם להחפצה של יהודים, כלומר טלטולם ממקום למקום כאילו היו חפצים, והכל למען הגשמת מאווייהם הגזעניים של אותם ארגונים הנושאים את שם השלום לשווא והיונקים מעטיניהן של מדינות זרות שאינן רוצות בקיומה של מדינת היהודים. מי ששולל את התופעה המכוערת הקרויה החפצה, נכון יעשה אם יהיה עקבי ואם יישם את גישתו בשני המקרים: יתנגד להחפצה של נשים ויתנגד להחפצה של יהודים שמקום מגוריהם אינו מוצא חן בעיניו. מי שאינו מבחין באיפה ובאיפה שהוא נוקט כאשר הוא מיישם את עמדתו נגד החפצה רק לגבי נשים אך לא לגבי בני אדם אחרים, אל יתנשא ויראה בעצמו נאור, או ליברל, או מי שכבוד האדם חשוב בעיניו באמת. למרבה הצער, גישה שונה זו והאפליה הגלומה בה לא עוררו את מערכות המשפט ואכיפת החוק בישראל לפעולה. איפה היועץ המשפטי לממשלה כשצריך אותו? ההסתכלות השונה על תופעת ההחפצה נגועה בצביעות קיצונית המעידה על מי שנוקטים גישה זו. אותה צביעות קיצונית באה לידי ביטוי גם בזעקותיהם של הקוזאקים הנגזלים נגד סימון שתדלנים של עמותות אנטי-ישראליות כמו סימון של שתדלנים אחרים המסתובבים בכנסת. אין להם כל בעיה בסימון יהודים המיועדים לגירוש מבתיהם בארצם.
