הוזמנו ובאנו, ונודה על האמת, עם לא מעט חששות, לשבוע הפוליטי המתקיים מדי שנה בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. רעיון יפה, חינוך לדמוקרטיה. לאירוע מוזמנים מרצים מכל גווני הקשת הפוליטית והסטודנטים נעים בין ההרצאות. כאמור, חששות לא מעטים ליוו את כניסתנו אל המקום: האם יבואו לשמוע? האם יקשיבו? האם נחווה פרובוקציות מבית מדרשו של השמאל הקיצוני? האם השפה שלה הורגלנו מתאימה למקום? את פנינו, כמו את פני כולם, מקדם שלט ענק "לא נשכח את ה4 לנובמבר 1995", ולנו מתברר סופית לאן הגענו... הארגון היה מצוין. חיכו לנו, ליוו אותנו לחדר ההרצאה, שם מצאנו כי כבר ממתינים לנו סטודנטים אחדים. נרגענו. יש קהל. תוך שאנו עוסקות בסידור ההכנות הטכניות, הברקו והעזרים הדידקטיים לקראת ההרצאה, הבחנו בזווית העין שהחדר הולך ומתמלא. אם לא די בכך, גם כשלא נותרו מקומות ריקים לא פסק זרם הסטודנטים הנכנס פנימה. כעת כבר אין מספיק כסאות. נכנסים עוד ועוד סטודנטים, מתיישבים על הרצפה ואף גולשים אל הפרוזדור. מתח. נושא השיחה שבחרנו להרצאתנו המשותפת: שתי מדינות – Passe. אנו לא מתנצלות. אנו מתנחלות. מאמינות בזכותינו על הארץ מכח ההבטחה האלוקית. נדיה פותחת בעזרת מפות עם סקירה היסטורית, גיאוגרפית וגם ארכיאולוגית כשהיא מציגה את העגילים שלה, העתק של מטבע מתקופת בר כוכבא, עוד אחת מאינספור הוכחות לרציפות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. שקט מוחלט שורר במשך כל ההרצאה. מסתבר שעם נתונים מבוססים קשה להתווכח. אחרי שנדיה הסבירה לנוכחים למה לא שתי מדינות עברתי אני לשלב המענה לשאלה "אם לא שתי מדינות אז מה כן"? ופרסתי את היוזמה המדינית שאותה אנו מובילות בשנים האחרונות ברחבי הארץ - ריבונות. הנושא נסקר מן ההיבט הערכי, ההיסטורי, הביטחוני, הכלכלי, הדמוגרפי והבין-לאומי, כאשר הדברים מתבססים על האקסיומה לפיה ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ע"פ התנ"ך, התנ"ך שרוב העולם מכיר מוקיר ומקבל. אחת השאלות המרכזיות עסקה בסוגיית מעמד הערבים וכאן הצגתי בפני השומעים חמש אופציות שונות שאותן העלו, כתבו והגו אנשי רוח הגות ופוליטיקה בימין הפוליטי שלנו. את דברינו חתמנו בהצגת סרטון על נושא הריבונות ובו תמצית הנאמר כולל ציטטות של חלק מהאישים הפוליטיים המרכזיים התומכים בחזון הריבונות. דברינו עוררו לא מעט שאלות וויכוחים שהתנהלו באופן תרבותי ומכובד. רבים ניגשו אלינו והודו לנו על ההרצאה ועל הכנות. אחדים אף הודו לנו על שהשמענו את קולם בקמפוס בו הימין "הקיצוני" ביותר שנשמע עד כה היה קולם של אנשי "יש עתיד", ובעיקר דוברים מן המרכז הפוליטי. נפרדנו מהם כשמאחורינו אנו משאירות גיליונות רבים של העיתון 'ריבונות' שנחטפים כלחמניות טריות. בדרך חזרה העולה אל גב ההר התפללנו שעוד ועוד מוסדות חינוך ואקדמיה יפתחו בפנינו את הדלתות לתת לנו הזדמנות להשמיע את דברינו, ואגב, בכלל המוסדות הללו גם המוסדות הדתיים...
