הגילויים החדשים על פעילי תאעיוש ובצלם שמסגירים מוכרי קרקעות ערביים לרשות הפלסטינית לא הפילו אף מתנחל מהכיסא. גם שום פעיל שמאל לא היה מופתע מהעובדה שפעילי שמאל אינם פעילי זכויות אדם אלא פעילים נגד ההתנחלויות. רק שלא נעים להם כאשר זה נמרח עובדה על גבי מסך, ולכן העצבים שהם תפסו על אילנה דיין. אבל מה שהציבור הישראלי פחות מבין וחשוב שיהיה מודע לו הוא, שהחוק הגזעני הפלסטיני על אסור מכירת קרקע ליהודים, חוק שעונשו הוא מוות בייסורים, הוא חוק שלא רק נתמך וגם נעזר בארגונים כמו בצלם, אלא גם מגובה הלכה למעשה על ידי בג"ץ. כבר יצחק רבין עלה על הקשר דה פאקטו בין רוח בצלם ופסיקות בג"ץ במשפט המפורסם שלו: "הרשות הפלסטינית תלחם בחמאס, בלי בג"ץ ובלי בצלם". רק שיצחק רבין טעה לגבי המלחמה בחמאס, כיון שבכל הנוגע למדינת ישראל וארץ ישראל, אין מחלוקת עקרונית בין מטרת החמאס למטרת הרשות, ההבדל הוא רק בדרך איך להגיע למטרה. אבל מה שקורה היום בשטחים זה, שהרשות נאבקת במפעל ההתנחלויות, עם בג"ץ ועם בצלם, כדלהלן: הרשות הפלסטינית מאז היווסדה קבעה איסור חמור על מכירת קרקע ליהודים, כחלק מהמאבק הלאומי הפלסטיני נגד ההתנחלויות. הבעיה של הרשות הייתה שהמתנחלים וגם המדינה עקפו את המכשול הזה על ידי קניית קרקע בחשאי מפלסטינאים, בעיקר קרקעות שנמצאות בתוך או ליד יישובים יהודיים. לפלסטינאים האלו, מכירת הקרקע היא האפשרות היחידה לממש את הזכויות שלהם בקרקע, כיוון שהם עצמם לא יוכלו לבנות ולהתגורר בתוך יישוב יהודי (בדיוק כמו המצב אילו לאותו פלסטיני ישנה קרקע בתל אביב, אגב). לעזרתה של הרשות הפלסטינית נחלצו ארגונים כמו שלום עכשיו, יש דין ובצלם, שחייבו את המנהל האזרחי לפרסם מכירות קרקע, כך שהפלסטינים יפחדו למכור את קרקעותיהם מאימת הרשות. בנוסף, וכמו שהוכח בתוכנית עובדה, חלקם גם פעלו כדי לדווח ישירות לרשות על מוכרים כאלו. כך נוצר מצב בו בתוך שטח של יישוב יהודי ישנם קרקעות הרשומות על שם פלסטיני, ואף אחד לא יכול לבנות עליהם: לא הפלסטיני ולא היהודים. ואכן, בכמה מקומות מזימתם של הרשות ועוזריהם מהעם היהודי צלחה, והם הצליחו לתקוע התרחבות גדולה ביישובים כמו פסגות, בית אל ועפרה. בכמה היישובים בנו גם על קרקעות כאלו, תוך עצימת עין של הממשלה, ותוך כוונה שאם תהיה תביעה נגד הבניה, נוכל לפצות את הפלסטיני שיוכיח בעלות. אולם גם את החור הזה קמו לסתום ארגוני השמאל, כשהפעם הם משתפים איתם את בג"ץ. כל המשפטים המתוקשרים בשנים האחרונות: עמונה, מגרון, בתי האולפנה בבית אל, בתי דריינוף, וכעת תשעת הבתים בעפרה, בכולם תבעו ארגוני השמאל "בשם פלסטינים" את המדינה להרוס את הבניה על חלקות של פלסטינים. בכל המקרים האלו, הפלסטיני בעל הקרקע לא יכול לעשות כלום עם הקרקע חוץ מלמכור אותה, אולם הרשות הפלסטינית נישלה אותו מזכותו הפרטית לטובת המאבק הלאומי הפלסטיני. המצופה מבג"ץ במקרים אלו היה שיסתכל על התמונה הרחבה, ויבין שהריסת הבניה לא עושה צדק עם אף אחד, אלא רק מנשלת את הערבי בעל הקרקע. אבל בג"ץ החליט לא לדאוג לצדק עם הערבי, אלא לתמוך דה פאקטו במאבק נגד ההתנחלויות, ופוסק סיסטמתית בכל המקרים אלו להרוס את הבניה, ולתקוע את גושי החלקות האלו ללא יכולת מימוש של שום צד. האבסורד הוא, שכאשר מקרה כזה קורה בתל אביב, כלומר אזרח ישראלי בא וטוען שבנין רב קומות נבנה על קרקע השייכת לו או למשפחתו, ולא חסרות דוגמאות לכך, האופציה היחידה שבית המשפט נותן לו היא לקבל את תמורת הקרקע, אך לעולם לא יהרוס את הבניה הקיימת, אף שבמקרים אלו בעלי הקרקע היו יכולים לממש את הקרקע בצורה יותר טובה. אולם כאן, בג"ץ במודע מחליט לנשל את הערבי מזכויותיו, ולדפוק את שני הצדדים. רק הרשות הפלסטינית וארגוני השמאל יוצאים כשתאוותם בידם. כאשר אני קורא את דברי אהרון ברק בספרו ורואים שלדעתו כל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון סותרת את חוק כבוד האדם וחרותו, עיוות הצדק בבית הדין הגבוה לא מפליא אותי. אבל הציפיה שלי היא מהכנסת, אשר העבירה חלק גדול מסמכות החקיקה שלה לבית המשפט. על כנסת ישראל הלאומית להחזיר לעצמה את כוח החקיקה, ולחקוק חוק צדק אשר ינטרל את החוק הגזעני של הרשות הפלסטינית, ויפשיר לבניה קרקעות "כלואות" במתחמים יהודיים, לטובת בעלי הקרקע ולטובת ההתיישבות גם יחד.
