החלק הארי של יהדות ארה"ב איננו אורתודוקסי. מעבר לכך, החלק המשפיע יותר והמחובר יותר למוקדי השלטון וקבלת ההחלטות בארה"ב איננו אורתודוקסי ברובו המכריע. החלק הזה מרגיש שמדינת ישראל והציבור הישראלי דוחקים אותו הצידה ולא מכירים בלגיטימציה של תפיסת עולמו. נכון, לא כל יהודות ארה"ב רפורמית וקונסרבטיבית. הקהילה האורתודוקסית דווקא הולכת ומתחזקת, ובכל זאת במוקדי הכוח לא יושבים אורתודוקסים מוצהרים. כן, אני יודע שיש גם כמה חריגים לכלל הזה. שמעתי על הסנאטור ג'ו ליברמן. העניין הוא שהוא אמנם מתפלל בבית כנסת אורתודוכסי, אבל ממש לא מגדיר את עצמו אורתודוכסי. גם על שר האוצר ג'ק לו שמעתי (הוא גר באותה שכונה שליברמן גר). הוא אגב מתפלל בבית הכנסת של הרב אבי וייס, זה שהרבנות הראשית החליטה שהוא לא אורתודוכסי מספיק בשבילה, כך שגם על תמיכתו האוטומטית בעמדות האורתודוקסיה הישראלית לא כדאי לבנות. בימין הדתי ישנם לא מעט גורמים שמהדקים את קשריהם עם האוונגליסטים האמריקנים, כתחליף לקשרים המתערערים עם יהודי ארה"ב. יש בזה משהו מאוד נוח, כי לאוונגליסטים אין שום ציפיות בנוגע למה שקורה כאן בפנים, בניגוד ליהודים האמריקנים שנפגעים מאוד מיחסה של ישראל לזרמים הלא-אורתודוקסיים. האוונגליסטים נהנים ממעמד מכובד במפלגה הרפובליקנית, מחזיקים בעמדות "ימניות" כביכול, והדיל הזה נראה בהחלט משתלם לכל הצדדים. זה היה יכול להיות רעיון טוב, אבל הוא מתעלם מכך שבסופו של דבר כמאמר הקלישאה "דם סמיך ממים". ברגע האמת אנחנו נזדקק דווקא לתמיכתם של יהודי ארה"ב, שהמשפיעים ובעלי העמדה שבתוכם מגיעים כאמור מהזרמים הלא אורתודוכסים. כשתפרוץ כאן מלחמה כוללת, או כשישראל תעמוד מול משבר בינלאומי חריף, אלו האנשים שישראל תנסה מיידית לגייס לצידה, והשאלה הגדולה היא האם הם באמת יהיו שם. בסופו של דבר הפשרה בנושא הכותל איננה פשרה עם נשות הכותל או עם הרפורמים והקונסרבטיבים בישראל. אלו הן קבוצות זניחות שמשקלן הציבורי והאלקטורלי אפסי. הפשרה האמתית היא עם הקהילות היהודיות הגדולות בחו"ל, ובמיוחד בארה"ב. תשאלו את שרנסקי. לכן לא כדאי בכלל לזלזל בפשרה אליה הגיעו ראש הממשלה ואנשיו. נתניהו (ובמידה רבה גם בנט) מתאמצים (ובצדק רב) לשמור אתם על קשר סביר ולבוא לקראתם. זה חשוב לכולנו.
