חסד עשתה ההפקה עם העם היושב בציון, שנמנעה השבוע מביצועה של הדחה אכזרית בתכנית הראליטי "הישרדות". זאת עוד טרם עלה בידנו להתאושש מההדחה הדרמטית של קוקו מבית האח הגדול. הוסף לכך את המתח והדאגה נוכח המשבר הקשה בין הזמר דודו אהרון ובח"ל לאמו, ואת שרשרת הניצחונות המעצבנים של קליבלנד, דווקא לאחר פיטוריו הכואבים של דיוויד בלאט והרי לך מצבה המשברי של מפת התרבות הישראלית. על הרקע העגום הלז, כאב ליבי כאשר בסופו של השבוע העלתה עמותת "אם תרצו", חבר'ה צעירים, אבוי, חילונים ברובם, בעלי השקפה ציונית לאומית ימנית (מי לעזאזל מממן אותם?) בקמפיין "השתולים בתרבות"- רשימת כל המי ומי שנתנו את שמם, כשרונם והמוניטין שלהם לארגוני שמאל קיצוניים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה". אי אפשר לומר שהרשימה הייתה מושלמת. רבים לא זכו להיכלל בה, וגם בין המככבים בה היו לא מעט שלא תואר ולא הדר להם, ומשקלם התרבותי כקליפת השום. אבל בעיקרון העירה הרשימה המפורסמת וכותרתה הפרובוקטיבית את הביצה המנומנמת. סוף סוף וויכוח ועימות תרבותי-ערכי של ממש על מקומה של תרבות בחברה, על גבולות השיח של חברה, על הנרטיב הציוני מול הנראטיב הפלשתינאי, שאלות על זהות יהודית ונאמנות לה, כמו גם שאלות של מוסר במאבק בטחוני עקוב מדם. אולם, בטרם החל הדיון הציבורי המעמיק, ועוד בטרם יבשה הדיו מהודעת השתולים, הבליח ח"כ בני בגין (השר לענייני לא כלום בדימוס) והפציע בהודעה פומפוזית לגלי האתר בקביעה המופרכת כי מדובר ברשימה המאפיינת משטרים פשיסטים (רשימות הופיעו לא במעט משטרים קומוניסטים סוציאליסטים למהדרין, זאת במקרה הטוב, במקרים הקשים חוסלו סופרים ומשוררים בלא להמתין לגיבושן של רשימות כלשהן). עוד הוסיף בגין ג'וניור את סימן השאלה המהדהד מי בכלל ממן את "אם תרצו"? והותיר את ציבור המאזינים תוהה מה הסתתר מאחורי המניעים שהחרידו את ח"כ בגין מרבצו. הודעת בני בגין הייתה רק הסנונית הראשונה של הירי בתוך הנגמ"ש. עד מהרה הצטרפו בהודעות גינוי לעצם הפרסום של הרשימה ולכותרתה גם השר נפתלי בנט וראש ממשלתנו, שכמובן חלקו באורח ממלכתי את הכבוד הראוי לסלעי קיומנו קומדיאנטים, אנשי הגות ורוח כאחד, שתרבותם אמונתם. הירי בתוך הנגמ"ש נמשך כאשר הרב, שר החינוך והתיירות לשעבר הפציע בשידור מכפר מימון ותהה איזה רבנים ומורי דרך עומדים מאחורי אנשי זו ארצנו (וכן, מי ממן אותם?). לך תסביר לרב לוי בכפר מימון שמסתובב פה דור שרבנים ואנשי חינוך מדופלמים כבר לא יכולים לו ולצעקתו. מביכים ואפילו משעשעים היו תגובות אנשי השמאל לרשימה. זה התחיל בשלי יחימוביץ הטוענת לכתר במפלגת העבודה (המחנה הציוני) שקבעה כי רובינא, טשרניחובסקי, שי עגנון ואלתרמן, אם היו בחיים לבטח היו נכנסים לרשימה. אז בעניין רובינא וטשרניחובסקי אני לא יודע וגם הגב' יחימוביץ לא יכולה לדעת היכן מקומם היה, אבל עגנון ואלתרמן, מייסדי וחברי התנועה לארץ ישראל השלמה. מבצע הניכוס שעשתה יחימוביץ הוא מעשה זיוף היסטורי ותרבותי שעבר בשקט מופתי. מכמיר לב היה לראות את פרופ' אריאל הירשפלד, אחד מכוכבי רשימת השתולים, בימים כתיקונם, מבקר ספרות וחבר הנהלת בצלם, איש חד, שנון ורהוט, מתפתל מול מצלמות הטלוויזיה בניסיון להסביר מדוע פסילתו את המשוררת חוה פנחס כהן מליטול חלק בפסטיגל שירה שעליו הופקד, היה מוצדק (מדובר במשוררת שתומכת בהתנחלויות), ואילו סימונו שלו כשמאלן אינו מוצדק. הפרופסור המגמגם והמתפתל הצליח להסביר שאי אפשר להשוות, לו מותר. זה העניין, לכוכב הרשימה מותר להחרים את תושבי אריאל וקריית ארבע. זה עניין מצפוני מן המעלה הראשונה, יגידו לך. מותר להם לקרוא להחרמת אריאל זילבר, עמיר בניון, לא לתת תואר כבוד לזוכה פרס נובל ישראל אומן בגין זקנו, כיפתו והשקפת עולמו המוצהרת. וכש"אם תרצו" מסמנים אותם, שוד ושבר! הייתה כאן משוררת, נעמי שמר, בת כינרת, שמתישהו במהלך חייה עשתה טוויסט והחלה לכתוב ולדבר נגד הנסיגה מסיני, בעד ההתיישבות בשומרון, החלה לדבר בחיוב על אלה עם הדובונים והסנדלים, אנשי גוש אמנים. לא עמדו לזכותה כשרונה, ייחוסה והישגיה הספרותיים והמוסיקאליים. הדיקטטורה התרבותית החרימה אותה, השפילה אותה והצליחה לסתום לה את הפה. כשדמעות התנין נשפכו מכיוון חצרם של עמוס עוז וא.ב יהושע על חופש הביטוי הנרמס, על הזלזול בכבודם ומעמדם, על סימני השאלה שהוצבו על נאמנותם, לא בכיתי. ראיתי את נעמי שמר לנגד עיני. אקורד הסיום של הפרשה היה מאכזב. אנשי אם תרצו התנצלו (על מה בדיוק?), התפטרו או השעו את עצמם בשידור. בקיצור, התקפלו. לא מעט משקל היה לחוסר הגיבוי, לרוח המתרפסת והשפלה שהופגנה במחנה הימין כלפי אדוני התרבות. ההתרפסות הזו, בניגוד לכוונת בעליה, הביאה את ההפך. זלזול חזירי של חתן פרס ישראל חנוך ברטוב שאף שאינו ברשימת השתולים משתלח בלשון ביבים של סופרים הן באנשי "אם תרצו" והן במגניהם מימין. חבל, הפסדנו הזדמנות לוויכוח ועימות תרבותי-ערכי של ממש. אין מנוס, לעת הזו נצטרך להסתפק במחיאות כפיים לעפים על המליון.
