מעשה באדם ושני בניו, שהיו מהלכים ביערות עד, ואבדה דרכם בשממה ושיממון. נאלצו השלושה לפרנס את עצמם ממזונותיהם של חיות הבר, הוכרחו לאכול את מעט העשבים הראויים למאכל. אך אין זה מאכל בריאים. עשבים ועלים הגדלים פרא רובם אינם ראויים למאכל אדם. על כן יכאיבו לאדם במעיו, כאשר יאכל אותם. וכך היה. מדי אכלם כאבה בטנם, אך מוכרחים היו לאכול, כדי לחיות. עד שיום אחד בא הבן הקטן לאביו, ובישרו בחיוך וגיל. ראה אבי, היום אכלתי מעשבי הבר הנקרים בדרכינו, לא חשתי כל כאב. כלומר, כבר הורגלו בני מעיי, במזונות פרא אלה. האב בשמעו את דברי בנו, לא שמח בשמחתו, כי אם בכה בכי רב. אמר האב לבנו מה פשר בכיו. ראה בני. הן אנו תועים עתה בישימון, בין אריות ונמרים, ושאר חיות הטרף. אך בכל פעם, שאכלנו מדשא הארץ כמו בהמות, וחשנו במעינו, זכרנו כי בני אנוש אנו, ואלה אינם מזונותינו. טבע גופינו נשאר כטבע בני האדם, ועל כן אין אנו מסתגלים למזונות החיות. אך כעת כששמעתי כי טבע גופך כבר נהפך להיות כטבע הבהמות והחיות. כעת התברר כי נשתנו בך סדרי בראשית, ונהפכת לטבע אחר, לטבע בהמי. אות הוא כי גופך כבר חדל מטבע שאר האנשים, וייהפך כבהמה. איך לא אבכה. כל כולו של המעשה לא בא אלא בשביל המסקנה הנוראה העולה ממנו. אם אינך מרגיש, אות הוא, כי כבר נהפך טבעך לטבע הבהמות, ועל כן אינך מרגיש. הן כל אחד מאתנו מודע להרגשה הרעה, המצטרפת וכרוכה עם מעשה שאיננו הגון. אלוקים עשה את האדם ישר, הקב"ה ברא את האדם, כל אדם, עם ישרות פנימית הטבועה בליבו. ועל כן ישנא האדם כל עושה עוול, וייחלץ להצלת הזולת, מפני אהבת האלוקים החקוקה בטבעו, והמזוגה בתוך נשמת רוח אפו. וזוהי הרגשת המצפון, ונקיפותיו. המצפון הלא הוא הרגשת האלוקים, ואהבת היושר הצדק והאמת החקוקה בשורשינו, והצפונה בתוך תוך עומק לבבנו. ועל כן בכל עת אשר ניכשל ח"ו בחטא, או נחזה בסבל הזולת, ונחוש את נקיפות המצפון, נשמח. כי אז נדע, כי עדיין נשמת רוח אלוקים בקרבנו, וכי רגשותינו רגשות אדם הנברא בצלם. נשמח, כי נפשנו עדיין נשארה בטהרתה, והיא בכוחה וחיוניותה, בריאה כיום היבראה. אך כאשר יחדל מצפונינו להציק לנו לנוכח חטא ועוול, אות הוא כי ח"ו הושחתה נפשנו. כאשר נחדל להרגיש, אות היא כי הפך טבענו לטבע בהמי, כאותן בהמות וחיות אשר אין להם מצפון, כי לא נבראו בישרות. קראתי בספר 'חיי עולם', כי לפני שנים שלחו הסובייטים שני לוויינים לירח של מאדים. הלוויינים הללו הופעלו על ידי אנרגיית השמש, ולשם כך היה עליהם לשנות מידי פעם את זווית הכנפיים שלהם על פי הוראות שקיבלו מכדור הארץ. מדי יום היו שולחים אליהם מבזק בן כמה שניות שהכיל אלפי פקודות בשפת מחשב. את הפקודות הללו צריך היה לבדוק מדי יום ויום, שורה אחר שורה, ולחזור לבדוק, כדי שלא תיפול שום טעות. יום אחד מישהו טעה, והכניס ספרה אחת לא נכונה באחת השורות בתכנית. גם האיש שצריך היה לבדוק את הנתונים מספר פעמים, כנראה לא שם לב לכך. בנוסף, זה קרה ביום שישי, ובשבת, שגם שם הוא חצי יום מנוחה. האיש שצריך היה לבדוק האם הלוויין אכן קיבל את הפקודות, לא בדק כמו שצריך. יום ראשון גם הוא יום מנוחה, וכשהגיע יום שני, התברר שהלוויין לא שינה את זווית הכנפיים, איבד את האנרגיה, והקשר עימו אבד. וכך מסתובב לו אי שם בחלל לוויין, ואף אחד כבר לא יודע מה הוא עושה ולאן הוא הולך, והוא כבר לא יכול ליצור קשר. הכל בגלל טעות במילה אחת, בשורה אחת, שגורמת לכך שהשדר פשוט לא הגיע. יש כלי, אבל הוא לא הולך לשום מקום. הוא הפך מדבר שיכולה להיות בו תועלת עצומה לחפץ חסר ערך וחסר משמעות. המצפון שלנו, כבני אדם, הנשמה שלנו, כיהודים, קיימים, במידה בה אנו שמים לב, לאלה, החיים בינינו, שמכל מיני סיבות, בגלל טעות במילה אחת, בשורה אחת, כמו אותו לוויין, הלכו לאיבוד. אנו בני אדם, אנו יהודים, רק במידה, שלא נוותר על אף אחד ואף אחת. לא נוותר על מי שנדחק לשוליים, ונמצא בסיכון ומצוקה. לא נוותר על אף מובטל ומובטלת, וניחלץ למענם, למצוא להם תעסוקה ופרנסה מכובדת. לא נוותר על אף ניצול וניצולת שואה, וניחלץ למענם, להפיג בדידותם, ולחלצם מעניותם ועצבותם. לא נוותר על אף קשיש וקשישה, וניחלץ למענם, לשמחם ולהעסיקם ולהוציאם מבדידות ועניות. לא נוותר על אף רווק ורווקה המאחרים למצוא זיווגם. לא נוותר על אף עני וענייה, גם אם הם מטופלי רווחה וביטוח לאומי. לא נוותר על אף אב שכול ואם שכולה, ונעשה הכל בכדי למנוע שכול ונכות מכאן ולהבא, בתאונות דרכים ובטרור. לא נוותר על אף מוגבל ומוגבלת, נכים ונכות, וננגיש להם בכל בית כנסת, ובכל מקום ואתר, ונעסיק אותם בכבוד ובהערכה לכישרונותיהם. לא נוותר על אף יהודי ויהודייה, ונקרבם בעבותות אהבה ותוכחה לאמונה ולתורה ומצוותיה. לא נוותר על אף אדם ואישה, ונאיר לנו ולהם את חיינו, בשבע מצוות בני נוח, ובאמונה ואהבה אמיתית. אנו חייבים להתאחד, כי אנו כולנו, רקמה אנושית אחת חיה. להבין, כי כולנו עם אחד, אב אחד לכולנו. עת צרה היא לעולם ולעם היהודי, וממנה ייוושע, בלי ייסורין וצער, בה במידה שנתאחד ונתלכד באמונה ואהבה. אסונות ופגעים, צער בעלי חיים, צער בני אדם, צער יהודים, לכל תרופה אחת ויחידה: אחדות. כולנו בלב אחד בתפילה אל האחד.
