קו 402 שהתנגש השבוע במשאית בתאונת הדמים שגבתה מחיר של 6 הרוגים ועוד נפגעים ופצועה קשה היה המועדף עליי לפני עשור ויותר. בתקופה ההיא (טרם רנסנס הפמניזם בהם 'הפרדה' עוד לא הייתה מילה גסה) , עשיתי הכול בכדי להימנע מכניסה לתחנה המרכזית בירושלים מכל מיני שיקולים שמעסיקים 'ביינישים' וקו 402 בעל הניחוח החרדי- בנייברקי היה תפור על זה. תמיד בירידות החדות של ירושלים, הייתי נצמד לחלון וכל מיני מחשבות בלהות היו צפות ועולות לי לראש. נשמע לכם הזוי סטטיסטית? ספרו זאת לנוסעי קו 405 שהדרדר לתהום על ידי מחבל ביולי 89, ליד המועצה של 'טלזסטון'. כשהמחשבות הרעות האלו התחילו תוך כדי נסיעה לבנות לי תמ"א 38, מצאתי את עצמי ממלמל את 'תפילת הדרך' ומסביר לקב"ה שזה יהיה ממש טיפשי אם משהו יקרה לאוטובוס שלי כי יש לי עוד כל כך הרבה חלומות ותכנונים לגבי העתיד: עוד לא התחתנתי. עוד לא חוויתי איך זה להיות אבא. עוד לא אמרתי להורים שלי כמה שאני אוהב ומעריך אותם על כל מה שהם עשו בשבילי. לעזאזל עוד לא הגשמתי אפילו פרומיל אחד מכל ים החלומות שלי. הנסיעה נמשכה וזכור לי איך שבאחד מהרגעים הנהג התחיל לשחק עם הנייד שלו. 'לא נכון', חשבתי, 'זה באמת רציני? כאילו הבן אדם אשכרה מסכן הרגע חמישים נוסעים?' אבל יודעים מה? אני גם זוכר שלא אמרתי לו כלום. כי יאללה, ילחוץ אחד תרגיע, כולה הוא קצת מתעסק עם הפלפון שלו, אתה יודע כמה נהגים בישראל מתעסקים עם המכשיר שלהם? ומה אני אמור עכשיו לעשות? לצאת המבוגר האחראי שמעיר לנהג? ממתי אני בכלל כבד כזה? וחוץ מזה, מה אני בכלל מתחיל עכשיו עם הפרנויה הזה? יש מיליון נסיעות בערך באוטובוס, זה לא שאני עכשיו הולך ברובע המוסלמי בארבע לפנות בוקר? האוטובוס הגיע לבני ברק ובזמן שירדתי ממנו ושוב הייתי תלוי בעצמי, ירדו גם כל הדאגות ומחשבות סוף העולם מהראש שלי: ושוב הזמן נהיה פחות חשוב וכל מיני הרהורים שעלו לי לראש בגלל הפחד התאדו שוב בשגרת היומיום. ושוב דחיתי, ושוב ונמנעתי ושוב בזבזתי. ואז הגיע השבוע התאונה המחרידה והתחלתי לשמוע על כל מיני אנשים צעירים שגם להם להבדיל היו חלומות גדולים: יעקב חשין בן 27 היה בדרכו ל'שידוך'. ישראל וינברג 26 נסע לחתונה של בן משפחה. וחנה פרנקל, בת 23, הייתה בחודש השני להריונה ובדרכה לחגוג יום נישואין שני עם בעלה, שנפצע באורח קל. ופתאום נזרקתי באחת לעבר התקופה ההיא ולעבר הבחור הצעיר שהתבייש לבקש מהנהג להתעסק עם הנייד שלו והרגשתי אחרי כל שם שהסתתר מאחוריו עולם שלם, איך שכלום רבותיי, אבל כלום בחיים הוא לא מובן מאליו. אפילו לא החיים בעצמם. לרפואת שרה בת דינה שנפצעה קשה.
