ב-31 ביולי, 2015, אנשים שזהותם לא ידועה השליכו בקבוק תבערה על בית בדומא, כפר ערבי בשומרון. תינוק והוריו נהרגו בדליקה. כל קשת המי ומי בישראל גינו את התוקפים האלמוניים, שכונו "מחבלים יהודים" בגלל כתובת גרפיטי בשפה העברית. בגינוי לא היה די בכדי להפיס את דעתו של ה'ניו יורק טיימס', שמיהר לפרסם מאמר תחת הכותרת, "הצדק הישראלי בגדה המערבית נראה לעתים בלתי שוויוני". התקשורת הזרה כולה אימצה את הזווית הזו וממשלתנו החליטה, תחת לחץ, על צעדים חפוזים. בין אלה שנעצרו היה נכדי, מאיר אטינגר, הקרוי על שם סבו, הרב מאיר כהנא, ולפיכך שימש כשעיר לעזאזל האידיאלי. הוא נעצר ב-3 באוגוסט ונחקר תוך שימוש בלתי חוקי בכוח פיזי, כמו מכות אגרוף וטלטולים. ששה ימים לאחר מעצרו הובא מאיר בפני שופט להארכת מעצרו, אבל הדיון נקטע באיבו עם הגעתו של צו מעצר מנהלי החתום בידי שר הביטחון, משה יעלון. בערב שלאחר מעצרו של מאיר, שידר ערוץ 2 כתבה ארוכה ומפורטת על מאיר שכנראה היתה מיועדת להכין את דעת הקהל לצעד בלתי דמוקרטי של צו מנהלי נגדו. בכתבה נאמר, כנראה על פי מידע שהודלף על ידי השב"כ, כי מאיר אטינגר הוא "היעד הראשי של השב"כ". כפי שאמר מאיר עצמו בדיווח מצולם מבית המשפט, לא היתה כל אמת בטענה שהשב"כ ראה בו "יעד מרכזי". כשהוא נעצר, הם אפילו לא ידעו שאחת הפאות שלו נתלשה, בעת שעבד בבינוי. התאונה התרחשה כאשר הפאה הימנית שלו הסתבכה במקדחה חשמלית, ובכל הצילומים שלו בבית המשפט, אורך הפאות אינו שווה. לא חסרו אי-דיוקים מכוונים בדיווח של ערוץ 2. לדוגמה, דווח כי מאיר חשוד בחיבורו של מסמך שנמצא על המחשב שלו, הקרוי "המרד". חיבור זה, כשלעצמו, אינו יותר מאמירה אידיאולוגית. ואולם, השבועון "עולם קטן" (12.2.2016) מגלה לנו כי קיים מסמך נוסף, שחובר ע"י אדם אחר, שאין לו כל קשר אל מאיר אטינגר. המסמך הזה, ששמו "מדריך לפגיעה בערבים", קורא לפעולות אלימות נגד ערבים. השב"כ יודע מי כתב אותו; הוא כלוא כעת וממתין לסוף ההליכים נגדו. השב"כ הדליף בכוונה חלקים מהמסמך השני, כאילו היו חלק מהמסמך שנמצא במחשב של מאיר אטינגר, וכך יצר מצג שווה כאילו מאיר הוא קיצוני אלים. מהכתבה הטלוויזיונית השתמע שבאירוע אחר, מאיר וקבוצת צעירים "פלשו" לכפר קוצרא בחבל בנימין, בכדי לחבל ברכוש. האמת היא שהם טיילו הרחק מהכפר, ולא נשאו עמם כל כלי נשק. המשטרה לא הצליחה אפילו למצוא סימן לפחי צבע, מברשות, כלי עבודה או כל כלי נשק שאפשר היה לשייך אליהם. תושבי קוצרא הם שתקפו אותם ופצעו אותם, ורבנים רפורמיים שביקרו בכפר צילמו אותם. בצילום אחד נראה מאיר מנחם את אחד מחבריו, בעת שזה החזיק מטפחת על אפו המדמם. הצילום פורסם עם הכיתוב "מאיר אטינגר עם רעול פנים". הדיווח בערוץ 2 אף רמז כי השב"כ קשר את מאיר לאירוע אחר, בו הושלכו בקבוקי תבערה על כנסיה נוצרית ליד הכנרת. אדם שזוהה כ"חברו" של מאיר התראיין בקול מעוות, וטען כי מאיר הוא אדם כריזמטי וערמומי. מאיר אטינגר כלוא מזה שישה חודשים מכוחו של צו מעצר מנהלי, והשב"כ ביקש מבית המשפט לאשר הארכה בת ארבעה חודשים. השופט הודיע כי יפרסם את החלטתו כעבור 20 יום, כלומר, ב-23 בפברואר. ההליכים המשפטיים מתנהלים מאחורי דלתיים סגורות. את "הראיות" מראים רק לשופט אחד. לא מספרים למאיר ולעורך דינו במה הוא מואשם, ואין כל דרך לטעון להגנתו. סביר להניח שאם היה לשב"כ בדל מידע שמאיר ביצע מעשה בלתי-חוקי, הוא היה מגיש נגדו כתב אישום גלוי בבית המשפט. במקום לעמוד לדין בבית המשפט, הכפוף לדיני ראיות, מאיר אטינגר נפל קורבן למשפט תקשורתי, ונאלץ לספוג זרם בלתי פוסק של שמועות שנועדו להשמיץ את אישיותו. הסימנים מלמדים שאלה היו הדלפות השב"כ שמטרתם ליצור למאיר אטינגר דימוי תקשורתי שקרי ולהשחיר את פניו. מעשה שכזה אמור להדליק נורת אזהרה אדומה אצל כל אדם שהדמוקרטיה יקרה לו. לא יתכן שמנגנון בטחוני חשוב כמו השב"כ יכנס למשחק הפוליטי. אפשר לחלוק על הדעות שהביע מאיר אטינגר באופן גלוי לכל בבלוג האינטרנטי שלו, אבל אין ספק שזכותו להביע אותן היא עניין לגיטימי לחלוטין במדינת ישראל, במיוחד כאשר המדינה מעניקה לחיזבאללה את הזכות להביע בחופשיות את כוונתו להשמיד אותה-עצמה.
