אפשר לקרוא חדשות בשני צורות. אפשר להתייחס לכל אירוע בנפרד. לקרוא על תוצאות ה'סופר טיוזדיי' באמריקה, על הוויכוח שמשסע את אירופה בסוגיית הפליטים, ועל מאבק אנשי 'התרבות' במירי רגב, מאבק אליו קשורה גם 'סערת' סגל-שפיר. אך אפשר גם לחפש את החוט המקשר, את החיבור בין כל האירועים. למצוא את יד ה' שמובילה את האנושות להגשמת משימתו של עם ישראל, עם רצונו או בלי, להקים בארץ חמדת אבות ממלכת כוהנים וגוי קדוש שתהיה אור לגויים. במבט שכזה, קו ישיר עובר בין ההתרחשויות המפתיעות באמריקה להתרחשויות הלא מפתיעות אצלנו ובינם לכאוס האירופאי. דולנד טראמפ, מיליארדר צבעוני וישיר עם פה גדול, בדרך לכבוש את המפלגה הרפובליקנית. על פניו, די בעובדה שאת הילרי קלינטון מכנים 'הכהונה השלישית של אובמה' כדי להבין שטראמפ טוב ליהודים. אך חוץ מההיבט הפוליטי, חוץ מההכרזה של טראמפ 'אל תדאגו ישראל אנחנו נהיה שם', טראמפ מבטא את המיאוס מהשיח הצדקני, הטהרני, שיח הפוליטיקלי קורקט שחי בעולם של עובדות מופשטות ומנותק לחלוטין מהמציאות. ייתכן שטראמפ מסמל את תחילת סופו של עידן הפוסט מודרניזם שרחוק כל כך מתורת ישראל. השיח המערבי ששוחה בבריכה של סיסמאות מנותקות, מתעלם מהרוע שבאדם ומצדיק תמיד את החלש לא משנה מהם מעשיו, הוא השיח בו נלחם דולנד טראמפ, גם אם לא במודע. השונות שלו מבטאת את ההפך הגמור מהשיח הזה, שאובמה הביא אותו לקיצוניות הרסנית ובכך החליש את מעמדה הבינלאומי של ארצו וגרם לחלק מהאמריקאים לחפש אלטרנטיבה, גם אם היא קפריזית וסובלת מחוסר שליטה על הסוגרים. מכאן הנסיקה המפתיעה של טראמפ לצמרת המפלגה הרפובליקנית. זהו בדיוק אותו מאבק תרבותי שמתחולל כעת במדינת ישראל, מאבק שכל יהודי הוא שותף לו, עם רצונו או בלי, וכמעט כל אירוע משמעותי במדינה קשור אליו. במובן מסוים, מירי רגב היא הדולנד טראמפ של עם ישראל. הישירות שלה, העממיות שלה, הפשטות, הכבוד שלה למסורת ישראל סבא בלי שום תחושת נחיתות, הם בדיוק מה שעם ישראל צריך כדי להציג את האנטי-תזה לאנשי 'התרבות' מהשמאל הרעיוני. ה'אמנים' שנלחמים בה, כאן בחוף המזרחי של הים התיכון, בדו-שיח תרבותי מעודן וחף מכל התלהמות דמגוגית, שאבו את תפיסת עולמם מאותם אנשים בחוף המזרחי של ארצות הברית שנאבקים כעת בטראמפ. מירי היא ביטוי של תהליך חיפוש האלטרנטיבה של עם ישראל לשליטת ערכי השמאל, שבגד בתורתו ומתוך כך בעמו ובמדינתו. מכאן הנסיקה שלה לצמרת מפלגת השלטון שכל ציוני שלישי הצביע לה. אנחנו נמצאים במאבק תרבותי כלל עולמי. באמריקה הבירור הרוחני מתנהל סביב עמדותיו הלא שגרתיות של טראמפ; באירופה הוא מתנהל סביב היחס לסוגיית הפליטים, שמכריחה את האירופאים, אפילו מרקל מתחילה לקלוט את הטעות, להתנער מהשיח הצקצקני ולהתמודד עם המציאות בנורמליות בריאה של מי שבאים לפגוע בו; ובישראל הוא מתבטא במאבק אנשי השמאל במירי רגב, בקרב של ערוץ 2 בערוץ 20, בשעת השידור של רזי ברקאי או אראל סגל ובפולמוס סביב סוגיית ספר האזרחות ושאר מהלכי המשילות של השר בנט ושותפותו השרה שקד. רגע לפני עלות השחר החושך מתחזק, מסיר את הכפפות ונאבק בפראות שפוגעת בעיקר בו עצמו, שהולך ומתרחק מהעם. 'כל העולם כולו ארמונו של מלך', אומר השיר של בנימין לנדאו. הארמון הזה משדר לנו מסר אוניברסלי. תפנימו את הלקחים מהחדשות מאירופה ואמריקה, תציבו את האלטרנטיבה של תורת ישראל, תחזקו את הזהות היהודית שלכם, ופתאום לתקן עולם במלכות ה' כבר לא נשמע חזון כל כך דמיוני.
