הדרישה מחיילים להתנהגות מוסרית זה דבר אחד. אבל הדרישה מהחיילי צה"ל להיות יותר רחמנים מהקב"ה זה דבר אחר. ושם, בערך, אנו מוצאים את עצמנו במקרה של חייל ישראלי שירה במחבל פצוע אחרי שביצע "בילוי" סכינאי. המחבל שכב ולבש מעיל כבד ביום חם, מה שבמקרים אחרים רמז על חגורת נפץ. בכל מקרה, החייל הרגיש שאין זמן לעצור ולערוך בדיקה. כשאתה בספק, אל תיקח שבויים. את החייל שמו באזיקים והובילו לכלא. בית משפט צבאי האשים אותו פורמלית ברצח המחבל כשזה לא היה מחוייב המציאות. אחר כך שינה ומיתן את הניסוח. בעד ונגד, על זה כל העם במדינת ישראל מתווכח כעת. חלק רואים בו רשע. הרוב, יותר מ80% רואים בו גיבור. יש אצלנו (באמריקה) שלא מבינים על מה המהומה. חייל יורה במחבל למוות. אחרי בלגיה, כותרת כזו נראה מבורכת ברוב העולם, לא משנה מהן הנסיבות. בישראל, זה אחרת. המוסריות חשובה שם, כמו שצריך להיות. אבל ישראלים עם ילדים בצבא שואלים ממתי החיים של מחבל כל כך יקרים ומתי הילדים שלהם הפכו לדבר שאפשר לוותר עליו? הם גם דואגים ששימת חייל בודד במצב של ספק ישים את בטחון כל המדינה בספק מפקפוקים לא הגיוניים. עוד נקודה שמרגיזה ישראלים, מעבר לראשי צה"ל, זה השמחה הגלוייה של השמאל הקיצוני כל פעם שחייל צה"ל נמצא במצב כזה. מארוע לארוע, השמאלנים נמצאים שם יחד עם צלמים ערביים, מוכנים לצלם במקרה שמשהו אינו מתרחש לפי הספר. בארה"ב אנו הכי מבולבלים מהפיקוד העליון של צה"ל שנראה לנו מתרכך. האם אלו הישראלים שחפשו את אייכמן ללא לאות והצילו את חטופי אנתבה? האם גם אז היו כללים נושים כאלו או לעזאזל, אנו ננצח ואתם תובסו? לכן ספיקת הכפיים של היום בשם מוסריות נראית לנו מוגזמת ואפילו מגוחכת במידת מה. ברגע קריטי יש לחייל שבריר שנייה להחליט בין טוב לרע, חיים ומוות. היסוס יכול לגרום למוות. לגבי שיפוט החייל לא היה היסוס, לא של התקשורת השמאלנית ולא של שר הביטחון יעלון. הם קפצו מייד לתוך המערכה ומצאו את החייל אשם גם לפני שכל העדויות נגבו או נצפו על ידי בית משפט, שם, אנו רוצים לקוות, יהיה יותר שיקול דעת. גם צבא ארה"ב בדעה שיש לו סטנדרטים מוסריים גבוהים. אבל אפילו בתקופת אובמה זה לא מפריע לצבא לרסק מחבלים ממזל"טים, לא חשוב איפה הם, ואנחנו גם לא שואלים שאלות. אנו מחסלים אותם ב12 מדינות שונות, כעת בעיקר בפקיסטן, סומליה ואפגניסטן. המלחמה הזו מתרחשת מעל לעננים ומתחת לכותרות. נעשו שגיאות ותמיד ייעשו שגיאות. אלפי חיילים של האוייב חוסלו, אבל גם, לצערנו, ילדים ונשים. לא היו חקירות ולא היו התנצלויות. פרושה של מלחמה הוא שלעולם לא אומרים אני מצטער. חוץ מאשר בישראל, כנראה, איפה שבית משפט צבאי כבר נקט בצעד ראשון נגד החייל. אבל – לא רק העתיד של החייל הזה נמצא בסכנה. גם רוח הלחימה של עם שלם עומדת בסכנה.
