1. ביום שלישי השבוע פנה אליי נער בשאלה אישית בפייסבוק: "שלום, לפני כמה ימים נעצר חייל צה"ל שרק ניסה להציל את חייו ואת חיי האזרחיים במדינת ישראל. הוא נעצר בחשד לרצח והוא עצור עד למשפט. החלטנו לצאת להפגין עבורו וגם להכין סרטון תמיכה באותו חייל ורצינו לבקש ממך טובה קטנה. אם תוכלי לצלם את עצמך עם שלט שאומר 'לא מפקירים אח', או כל סרטון קצר אחר שבו את מביעה את תמיכתך. תודה מראש". עניתי לו כך: "שלום לך ותודה וכל הכבוד על המעורבות והערנות, אבל לפי מיטב ידיעתי כמעט כל הפרטים אינם נכונים. החייל הגיע לאירוע אחרי שהמחבל היה מנוטרל, החליט לירות בו עצמאית והבהיל את כל הנוכחים. תחשוב על זה, הוא עוד היה עלול לפגוע בטעות גם בהם... המפקד שלו התלונן עליו מיידית, עוד לפני הפרסום של הסרטון של 'בצלם'. לדעתי זה אירוע חמור כי צה"ל הוא לא כנופיה אלא צבא מסודר שבו לא כל חייל מחליט עצמאית מתי לירות, גם אם הוא מאוד כועס וניצב מולו חלאה כמו המחבל הזה. יכול להיות שהתקשורת הגזימה ביחס שלה נגד החייל, ויכול להיות שהפוליטיקאים גינו אותו יותר מדיי, אבל עדיין – המעשה שלו כנראה לא היה מעשה נכון. הוא לא היה בסכנת חיים ולא הציל את עם ישראל, הוא גרם נזק לעם ישראל. אנחנו לא הורגים סתם (אפילו מחבלים) גם כשלא מצלמים אותנו, ואגב, סרטון כזה שמתפרסם בחו"ל עושה לנו המון נזק. כך שמכל הבחינות – חוקית, יהודית, מוסרית ואפילו סתם הסברתית – זה פשוט שגוי. אשמח לשמוע את דעתך ולשמוע שאולי השתכנעת מדבריי. בן כמה אתה, דרך אגב?". וזו הייתה התשובה: "אני בן 16. אחשוב על זה. למיטב ידיעתי החייל חשש שהיה על המחבל מטען חבלה. אולי את צודקת אבל זה לא מצדיק את היחס אליו. שמעתי את אימא שלו בחדשות מתגעגעת לבן שלה ואנחנו מרגישים שאנחנו רוצים להראות לו תמיכה". "החשד למטען עדיין נחקר, אין לי מושג", כתבתי, "אבל אני שבה ואומרת – הוא ממש לא רוצח, יש פה כנראה נסיבות מקלות, אבל הוא גם ממש לא גיבור. אני לא שופטת אותו כרגע, אבל גם לא עושה ממנו מנהיג. בוא נחכה. נראה לי שהרבה מהתמיכה בו בכלל נובעת מתסכול גדול מהתקשורת ומהפוליטיקאים, וגם מגל הטרור שנמשך בלי פתרון. יש הרבה גיבורים אמיתיים במערכה הזו שכדאי להשקיע בהם זמן ומאמץ. בכלל, העיסוק המוגזם בו, מימין ומשמאל, גם הוא קצת מטורף. לדעתי זה גורם לנו לשכוח שהעיקר – עם כל הכבוד לתקרית הבעייתית הזו – זה המאבק שלנו מול אויבינו. יצאנו מפרופורציה". אחרי יומיים פניתי אליו שוב, מסקרנות, ושאלתי מה עם הסרטון. "ירדתי מזה", הוא ענה. 2. המסורתיים, הדתיים והחרדים חייבים להתעורר. הנושא ששמו "טהרת המשפחה" הולך ונרמס, הולך ונחטף. שני עניינים עלו לכותרות בעוצמה רבה לאחרונה סביב המקוואות בישראל: נשים שרוצות לטבול במקווה ללא בלנית, וטבילה של רפורמים במקווה עבור גיור. כמה ויכוחים ודיונים וכתבות וצעקות, על שאלות שרלבנטיות לעשרות או למאות בודדות של אנשים. ומנגד – אין אף גורם בשיח הציבורי שמדבר על הדבר עצמו, על הטבילה המקובלת מזה אלפי שנים, שהיא מנגנון הזוגיות היהודי הנצחי. על כשרות ושבת ותפילין מדברים אצלנו פומבית, אבל כנראה שעל נושאים צנועים – גם מדברים בצנעה. כנראה הנושא הזה כל כך יקר – שהוא נסתר. הסוד כל כך עוצמתי שלא מדברים עליו. אבל אולי מרוב בושה ומבוכה, אנחנו מפסידים את הזירה כולה. בזמן שאנחנו שותקים (כלומר שותקות), תפיסות אחרות לגמרי משתלטות על פס הקול הציבורי והתקשורתי שלנו. גורמים קטנים ושוליים עושים סיבוב על הנושא, שנתפס כעסיסי. אין דבר יותר מעניין מאשר "להציץ לדוסים האלה", לראות מה קורה אי שם, מעבר להרי החושך. וכך המקווה – שאין אקטואלי ורלבנטי ממנו בעידן שלנו – נתפס כמשהו מיושן ועתיק. לכאורה, מה לו ולזוגיות? מה הקשר בין המצווה הזו לבין בניית משפחה יציבה? הרבי מלובביץ' טען כבר לפני עשרות שנים שחייבים להתחיל לדבר על הנושא בגלוי. "השתנו הזמנים", הוא הסביר, "יש בורות אדירה בנושא, שפעם היה עובר בפשטות מאימא לבת, והיום התפיסה ביחס אליו שגויה לחלוטין". הוא הורה לבנות מקוואות מפוארים ונעימים, ולדבר כמה שיותר על המצווה החשובה הזו. לדבריו,בעולם שבו השעמום הורס את הזוגיות, והיצרים מבלבלים את הקשר, מציגה ההלכה פורמט אחר.במקום להשקיע את כל תשומת הלב בקבוצות אינטרס קטנות שתוקפות לאחרונה את המקוואות, כדאי להקשיב גם לדברים הפשוטים והישרים האלה, שרלבנטיים למיליונים. 3. פרשת השבוע היא פרשת "שמיני", והיא חלק מספר "ויקרא", ספר שעוסק ברובו בקורבנות. מה הקשר בין עבודת הקורבנות לימינו? מה לנו ולהקרבת קורבן? הרב עמנואל יעקובוביץ היה הרב הראשי של בריטניה, והיה גם ד"ר ולורד בריטי. הוא הסביר שאנחנו אמנם לא מקריבים חיות, אבל ההקרבה אמורה להישאר חלק משמעותי מחיינו: "חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה, ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאיטה", הוא קבע והוסיף: "חז"ל אמרו כי אדם שנותן גט לאישתו - 'מזבח מוריד עליו דמעות'. מה הקשר בין מזבח לנישואים? שניהם – עניינם קורבנות. הנישואים כושלים כאשר בני הזוג אינם מוכנים להקריב זה למען זה. קורבן משמעותו אהבה. מתנת אהבה".
