שורות אלה נכתבות בלילה שלפני 30 במרץ, "יום האדמה" שמציינים הערבים אזרחי ישראל, ויחד איתם הערבים תושבי יהודה, שומרון ועזה, לזכר שישה מאחיהם שנהרגו בהפגנות אלימות שפרצו באותו תאריך לפני ארבעים שנה בשל הפקעת אדמות בגליל. יום זה מצוין מידי שנה באירועים ציבוריים שחרגו מעבר לסוגיית הפקעת האדמות וכוללים כיום שורה ארוכה של טענות נגד מדינת ישראל. אלא שיום זה מבטא בעיקר את הטרגדיה הפלסטינית העיקרית והיא היעדר יעד משותף לכל אלה המתקראים "פלסטינים", ונדון כאן בארבע קבוצות עיקריות: א. הערבים המתגוררים ביהודה שומרון ועזה, מה שהם מכנים "השטחים הכבושים". אלה נכשלו בהגדרת היעד הקולקטיבי שלהם, ולכן אין להם שום יכולת להגשים אותו. האם זה לסלק את ישראל מהשטחים ששחררה מהכיבוש הירדני והמצרי בשנת 1967 ולהקים מדינה אחת על שטחים אלו למרות היעדר רצף טריטוריאלי בין עזה מצד אחד ויהודה ושומרון ("הגדה המערבית") מצד שני? או האם היעד הוא לחסל את מדינת ישראל, "כיבוש 1948", כדי להקים את מדינת פלסטין על כל השטח בין הים התיכון ונהר הירדן? איך לחבר מחדש את שני הכוחות הפוליטיים העיקריים – אש"ף וחמאס – תשע שנים אחרי שחמאס הקימו מדינה ברצועת עזה ואינם מוכנים לוותר על הישגיהם המדיניים, למרות שבאופן רשמי עזה כפופה לשלטון אש"ף? היעדר התשובות לשאלות אלה גורם להיעדר קולקטיב תודעתי – תחושת "עם" – בקרב תושבי האזורים הללו, דבר המשתק כל התקדמות במשא ומתן עם ישראל לקראת שלום. ב. הערבים תושבי הערים והכפרים בצפון ירדן, הנקראים בפיהם "פלסטינים" רק כי הם לא רוצים להיקרא "ירדנים". הם נצמדים לשם "פלסטין" שבריטניה נתנה בשנת 1921 לאזור שבו הוקמה אמירות עבר הירדן ובהמשך הממלכה ההאשמית הירדנית, על בסיס קואליציה של שבטים בדווים יחד עם האמיר עבדאללה בנו של השריף חוסין ממכה. תושבי הכפרים והערים לא רצו להזדהות עם הבדווים הנתפסים בעיניהם כנחותים מבחינה תרבותית, ולכן הם מסרבים עד היום להציג את עצמם כ"ירדנים" וממשיכים לכנות את עצמם בכינוי "פלסטינים". הם אזרחי ירדן ואינם שואפים להצטרף לשום מדינה אחרת, אפילו לא למדינת "פלסטין" אם אי פעם תקום כזו. ג. הערבים אזרחי ישראל, הנקראים "ערביי הפנים" (=החיים בתוך מדינת ישראל), או "ערביי 48" כדי לא להזכיר את העובדה שהם אזרחי מדינת ישראל. אלו חיים כאזרחים במדינת ישראל הדמוקרטית והליברלית, בעלי זכויות אישיות זהות לאלו שהאזרח היהודי נהנה מהן. הם מפולגים על בסיס דתי, שכן יש בהם מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ואחמדים, ולכן לא התפתחה בקרבם תודעת עם מאוחד ומלוכד. הם מפולגים גם על בסיס שבטי ("חמולות"), שכן ההתנהלות הציבורית ביישובים הערבים בישראל עדיין משקפת את תרבות השבט הנטועה עמוק בתרבות המזרח התיכון. למרות שחלקם מציגים את עצמם כ"פלסטינים", הם לא מוותרים על אזרחותם הישראלית, ואין בקרבם רצון להצטרף למדינה פלסטינית. בחמש השנים האחרונות, כאשר הם רואים יומם ולילה את האסון שנפל על העולם הערבי, זה שבתחילה קראו לו "האביב הערבי", הם מבינים שישראל היא האופציה המועדפת עליהם, לא מכיוון שהם אוהבים אותה, הם לא, אלא מכיוון שהיא רגועה ושלווה, בניגוד לכל מדינות העולם הערבי, למעט אמירויות המפרץ הפרסי. יש בהם לא מעט אנשים שאינם משלימים עם המצב המוזר שבו ישראל עדיפה בעיניהם על מדינות ערב, ואת התסכול שלהם הם מוציאים בצורת השמצות על המדינה כפי שרואים לאחרונה בהתנהגותם ובהתבטאויותיהם של כמה חברי כנסת ערבים. ד. הפליטים המתגוררים במחנות הפליטים הנמצאים מאז 1948 בלבנון, בסוריה, בירדן, ביהודה, שומרון ועזה. קבוצה זו מחולקת לקבוצות משנה לפי המדינות והאזורים שבהם נמצאים המחנות. אלה הוגדרו כפליטים פלסטינים מכיוון שברחו מהקרבות שהתנהלו בשטח המנדט הבריטי שממערב לירדן עד 14 במאי 1948, ובמדינת ישראל מאז 15 במאי באותה שנה ובעיקר בשל פלישת צבאות ערב לישראל ב-16 במאי. רובם לא היו תושבים מקוריים אלא מהגרי עבודה שהגיעו מכל רחבי המזרח התיכון במחצית הראשונה של המאה ה-20, וכשנמלטו מהמלחמה החליטה הליגה הערבית לא לקלוט אותם במדינות שאליהן הם נמלטו אלא להחזיקם במחנות פליטים כדי להחזיר אותם לישראל במטרה לחסל אותה מבחינה דמוגרפית ותרבותית. המוזר הוא שגם בשטח "פלסטין" יש מחנות לפליטים מ"פלסטין" למרות השאלה איך אדם יכול להיות פליט בארצו? התשובה נעוצה בתרבות השבט, שכן בני האזור חשים שאם אנשים משבט זר ברחו ממקום מושבם מסיבה כלשהי והתיישבו על ידם, הם ייחשבו כ"לא משלנו", גם אם הם "פלסטינים" כמונו. תופעה זו מוכיחה את חולשת התודעה הקולקטיבית בקרב "הפלסטינים". בסוריה חיו עד תחילת 2011 כארבע מאות אלף פליטים פלסטיניים בכמה מחנות, אשר נחרבו במהלך מלחמת האזרחים, והרוב הגדול של יושבי המחנות התפזרו לכל עבר, לירדן, ללבנון, לאירופה ולארה"ב. בלבנון אוסר החוק על הפליטים לעבוד בשורה ארוכה של מקצועות, כדי שלא יהפכו לחלק מהמרקם האזרחי של המדינה המשברית הזו. בירדן הם קיבלו אזרחות, אך נחשבים כאזרחים סוג ג'. כך שגם קבוצת הפליטים הפלסטינים אינה בעלת מטרה משותפת למעט אחת – לשוב למדינת ישראל, לא למדינה פלסטינית אם תקום אלא למדינה שאיננה ערבית, איננה מוסלמית ואיננה פלסטינית, כלומר שגם לפליטים הפלסטינים אין "חזון פלסטיני". רוב הפלסטינים שעברו לאורך השנים לאירופה, לאמריקה ולאזורים אחרים בעולם השתקעו בארצות אלה, ולאורך השנים איבדו את הזהות הפלסטינית ואת תחושת השייכות למזרח התיכון בכללותו. בקרב מעטים מהם עדיין מפעם הרצון לשוב לפלסטין, כלומר למדינת ישראל. המסקנה העולה מהדברים הללו היא שהחלום הפלסטיני להקים קולקטיב תודעתי נכשל, והאג'נדות השונות של הקבוצות המתקראות "פלסטינים" משתקות כל אפשרות שאי פעם תקום עבורם ישות מדינית אחת. ביום האדמה הם מבכים בעיקר את הכישלון הקולקטיבי שלהם להציב תכנית אחת ומטרה אחת, כזו שניתן לבנות עליה עתיד מוגדר ומשותף שיהיה גם אפשרי להשגה. הפער הזה בין "החלום הפלסטיני" ובין המציאות המפולגת והמפוררת מוציא אותם לרחובות, להפגין בעיקר נגד ההצלחה המדהימה של המפעל הציוני של העם היהודי, שלמרות שהגיע כפליטים מכל אומות העולם, למרות שחלקו בא מהמשרפות של אירופה החרבה, למרות ההבדלים בין היהודים ולמרות המלחמות, הצליח העם היהודי להקים מדינה פורחת, דמוקרטיה פעילה וכלכלה משגשגת, וההצלחה הזו מעלה בקרבם, יחד עם אחיהם בעולם הערבי כולו, קנאה גדולה בעם היהודי, והקנאה הזו מולידה שנאה. ישראל הצליחה בדיוק במקום שבו הם נכשלו, וקיומה הוא המראה שבה הם רואים את כישלונם. לכן הם שונאים אותה, לכן הם לא רוצים אותה ולכן הם נלחמים בה ומפגינים נגדה, באירופה, באמריקה, בעולם הערבי ואפילו בתוכה, בעיקר ב-30 במרץ, "יום האדמה" המכסה את החלום שהם טיפחו לאורך השנים אך הוא נשאר בגדר חלום שהגשמתו מתרחקת יום אחר יום, בגלל כישלונם הקולקטיבי להקים "עם פלסטיני" עם מטרה אחת משותפת.
