גל המחאה שפוקד את המדינה מאז מעצרו של "החייל היורה מחברון" מבטא את התסכול העמוק האצור בלב הציבור.

יחד עם זאת, בכל המחאות שהתקיימו עד כה לא נשמעה ולו דרישה קונקרטית אחת שניתן להתייחס אליה ברצינות, שכן מהי הקריאה העולה מההפגנות? האם הציבור סבור שיש להתיר לחייל לגזור במשפט שדה עונש מוות, כאשר אפילו לשופטים הדנים בנחת ובישוב הדעת, אין היתר לגזור עונש כזה? או שמא הדרישה היא להעלים עין ממעשהו של החייל, גם אם ברור שהחוק אוסר על פעולה מעין זו? בין כך ובין כך ברור שאי אפשר לדרוש ממדינה התנהגות מוזרה שכזו – אי אפשר לדרוש ממדינה שלא לאכוף את החוקים שחוקקה ואי אפשר להתיר לחייל בשטח מה שאסור אפילו לשופטים.

כתוצאה מחוסר הבהירות של המחאה, נציגי המערכת, על אף חוסר הנוחות שהם חשים מהאיום על הנהגתם, אינם מסוגלים לתת גיבוי או להתייחס ברצינות לטענות העולות מהציבור. ברור לכל כי רבים מאלו הנדמים כתומכים במחאה כעת (בטענות כגון "משפט שדה" או חשש לחגורת נפץ), ישובו על עקבותיהם ברגע שיוגש כתב אישום נגד החייל בהליך מסודר.

אינני שופט את החייל ח"ו, לצערנו החייל נדרש לתפקד במציאות חוקתית עקומה כ"כ. מציאות  שבה מחבלים עם דם על הידיים זוכים לאיכות חיים, השכלה ושחרור מוקדם. מציאות שבה נהלי הפתיחה באש כובלים את ידי החיילים ומעמידים אותם בסכנה מתמדת ובחוסר אונים מול התוקפנות הערבית. מציאות שבה אפילו נבחרי הציבור עומדים חסרי אונים וחסרי תקוה מול התערבות מערכת המשפט, הבולמת כל ניסיון לשינוי. ואולם יחד עם זאת ברור, כי המערכת החוקתית והשלטונית כפי שהיא כיום במדינת ישראל, איננה יכולה להכיל התנהגות שכזו כעניין שבשגרה.  

מה שלמעשה מבקשת המחאה הציבורית כיום להביע היא דרישה לשינוי מקיף במערכת החוקים ובמבנה השלטוני - מוסר הלחימה של צה"ל, יחסי הגומלין בין הרשויות, הגדרת הזהות של המדינה וכד'. בחזית המחאה ראוי היה להציב הצעות מאד ברורות לחוקים שיפסיקו את טיפוח הטרור ויאפשרו להביא את הלחימה לידי הכרעה. על ניסוח הצעות קונקרטיות שכאלו אמונים אמנם המשפטנים, אך מחאה ציבורית, הקובלת על המצב העקום ודורשת שינוי מקיף, תיתן לעבודה שכזו דחיפה משמעותית קדימה.

כל זמן שהציבור מקבל את המצב החוקי כפי שהיא, לא ברור מה בדיוק הוא רוצה במחאתו למען החייל – לא לנבחרי הציבור ונראה שגם לא לציבור עצמו. הזעקה מעידה אמנם על בריאות ושכל ישר, אך היא איננה מצליחה להביע דרישה קונקרטית.

המחאה עשויה אמנם לסייע לחייל המסכן, שעלול למצוא את עצמו משלם את מחיר העקמומיות של מערכת החוקים, ע"י שתבליט את האבסורד בו אנו נמצאים (בו החייל מוצג כרוצח ואילו הרוצח כקרבן) ואולי תוביל לשינוי סעיף האישום ו/או מתן חנינה וכד', אך חשוב להפנים כי רק שינוי כולל במערכת החוקים ובמבנה השלטון יכול להביא לידי כך שפעולות מעין אלו ימצאו את מקומם הנכון, או יתייתרו לחלוטין. את זה הציבור צריך לתבוע ולמהלך כזה הוא חייב להירתם.