זוהיר בהלול הציב בשבוע שעבר מראה לא פשוטה בפניה של החברה הישראלית. אחרי כל הגינויים וההתלהמות נגד אמירותיו, חייבים להודות שבעומק הדברים יש לא מעט צדק בדבריו. אחרי שקבע שמי שדוקר חייל אינו מחבל, טען בסוף השבוע כי "לפני 1948 היה כאן המנדט הבריטי. האצ"ל, הלח"י וההגנה כל הארגונים היהודיים יצאו לרחובות אל מול חיילי המנדט כדי לחולל את מדינתכם, שהפכה להיות מדינה מדהימה. מדוע לפלשתינים אסור"? זו טענה אמיתית. מה באמת ההבדל המהותי בין מחבל שדוקר חייל צה"ל, לבין תליית שני סרג'נטים בריטים? ואם לחדד יותר את השאלה: מה ההבדל בין טרוריסט לבין לוחם חופש? אחת הטענות הצודקות של מנחם בגין, יצחק שמיר וחבריהם למחתרות, היתה: בניגוד לאירגוני הטרור הפלשתינים, אנו הקפדנו לא לפגוע באזרחים. פגענו רק בחיילים. זה היה הקו המוסרי שלנו. אנחנו, בניגוד לטרור הערבי, רצינו לגרש את הבריטים לא שאפנו להשמיד את בריטניה. הערבים שואפים להשמיד את מדינת ישראל. זו היתה בזמנו טענה אמיתית. ב-40 השנים הראשונות של המדינה, הטרור הערבי התמקד ברצח אזרחים, והתחמק מלהתמודד עם חיילים חמושים. הפעם הראשונה שמחבל ביצע פעולה מכוונת נגד בסיס צבאי היתה ליל הגלשונים בבסיס 'גיבור' ליד קריית שמונה בנובמבר 1987. אבל מאז היו לא מעט פעולות טרור נגד בסיסי צבאיים. בא זוהיר בהלול, ויצר בדיוק את האבחנה הזו. כדאי לשים לב לדברים המלאים שאמר: "אני חושב שכל איש שמפגע בחייהם של חפים מפשע הוא כמובן מפגע שאמור לקבל את העונש החמור ביותר, והדברים האלה ודאי צריכים להיאמר ללא שום היסוס. הוא (הפלשתיני) ראוי לעונש החמור ביותר, אבל בשביל זה יש ערכאות משפטיות במדינת ישראל." בהלול יצר אבחנה לא פשוטה: סלידה מוחלטת מרצח אזרחים, הבנה לרצח חיילים. התנגדות לשליטת ישראל ביו"ש, אבל הכרה במדינת ישראל. אז מה באמת ההבדל בין הטרור הערבי לאצ"ל וללח"י? ההתפתלות והגמגום של דוברי השמאל, בעיקר, כלפי דבריו של בהלול, מעידים שאת המראה הזאת הציב חבר הכנסת מהמחנה שלהם – כלפיהם. כי לי, כמו לרוב קוראי הטור הזה, מן הסתם, התשובה ברורה: אין שום דמיון בין אירגוני המחבלים למחתרות היהודיות, כי הבריטים היו כובש זר בארצנו. מדינת ישראל אינה כובש זר ביהודה ושומרון. עם ישראל אינו כובש זר בארץ ישראל. לכן חיילי צה"ל אינם כובשים בחברון. הם מגינים על ארצם. הבריטים היו חלק מסדרת עמים שכבשו את הארץ: הבבלים, היוונים, הרומאים, הביזנאנטים, המוסלמים, הממלוכים, התורכים. לא משנה מי כבש את הארץ, היה עם אחד בלבד שלא הפסיק לערוג אליה: עם ישראל. הבריטים שלטו על הארץ 30 שנה. ב-68 השנים האחרונות לא זיהינו געגועים מינימלים מצד איזשהו בריטי לארץ-ישראל. עם ישראל משך 2000 שנה לא הפסיק להתפלל לשובו לציון, כשציון היא גם ירושלים השלמה, וגם חברון כחלק מיהודה ושומרון. הבעיה היא של השמאל, וגם של גורמים בליכוד שמתחזה לימין, כי אלו מתקשים להגיד שהשליטה הישראלית בחברון אינה 'כיבוש'. אדרבא, הם אלו שנושאים את דגל ה'כיבוש', והדרישה להפסיק אותו. אם גם לשיטת השמאל אנו כובשים בחברון – אז זוהיר בהלול צודק! הגינויים של איתן כבל, יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ' ושות' הופכים להיות פתאטיים. אבל גם לליכוד קשה להתמודד עם הטענה, כי גם מנהיגו עדיין דוגל בתפיסת 'שתי מדינות לשני עמים'. כלומר: גם לשיטת נתניהו, אנו כובשים. יש דרך אחת להבהיר לעולם כולו שמדינת ישראל איננה כובשת: להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון, ואם לא ניתן לעשות זאת מיידית על שטחי הרשות הפלשתינית בגלל הסכם אוסלו שטרם התבטל ומחשש לקשיים דמוגרפיים, חייבים לעשות זאת לפחות על כל שטחי C, המהווים 60 אחוזים משטחי יו"ש. זאת תהיה הצהרת כוונות חד משמעית לעולם כולו: מדינת ישראל איננה כובשת. יהודה ושומרון הם חלק מרכזי מארץ ישראל, ארצו של העם היהודי. וכשאין כובשים אין גם לוחמי חופש אלא רק מחבלים טרוריסטים, וכך יש לטפל בהם.
