בוזי הרצוג, היו"ר (בקרוב לשעבר) של המפלגה האבודה, דיבר גבוהה גבוהה על התקווה שהוא כביכול עשוי להביא אם (חלילה) ישמש כשר חוץ, ובמקביל השתמש לא אחת בהפחדות הגובלות בהסתה: הוא האיש ש"יעצור את מסע ההלוויות", ובלעדיו לא יהיה מי ש"ימנע את שורת הארונות". במלים אחרות, הממשלה שהעם בחר בבחירות דמוקרטיות תרבה שכול בישראל, ואילו המחנה שנוצח, ושמתעלם מדין הבוחר, הוא התקווה. גם הפחדה וגם צביעות מבית מדרשו של השמאל היהיר. אין גבול להתנשאות ולעיוות המציאות. מנהיג מחנה השמאל הוא השופר התורן של המחנה שהמיט על ישראל את מלחמת אוסלו, שכבר הפילה כאלף וחמש מאות "קורבנות שלום" יהודים (ועוד אלפי קורבנות ערבים), אולם למרות עובדות כואבות אלה אינו חוזר בו, אינו מכה על חטא, אינו מתחרט, אינו מתנצל, אינו מודה שגרר את מדינת ישראל להרפתקה שדרדרה את ישראל למציאות המורכבת הנוכחית וללחץ כבד מבית ומחוץ להמשיך במצעד האיוולת הקרוי בשם השקרי "תהליך השלום". הרצוג פורק את תסכולו על הסכינאיות האורבות לו מבית ואשר עתידות לעוט על גווייתו הפוליטית: קודמתו בראשות המפלגה שעתידה מאחוריה; הטרמפיסטית שהבטיחה את מקומה בכנסת הנוכחית באמצעות הקמת "המחנה הציוני"; הגירסא השמאלנית האדומה של אורן חזן, שהגיעה לכנסת בסיוע תקשורת מגמתית שרוממה את המחאה "החברתית", שלא היתה אלא ניסיון ליטול שלטון באמצעות הרחוב במקום דרך הקלפי; יו"ר מרצ המקוששת מעט קולות הנפלטים מן המפלגה האבודה. לאלה יש להוסיף את האדון קיבינימט גס-הרוח, אשר מנסה אף הוא לזכות בעור הדוב הגוסס. כל החבורה הבלתי מכובדת הנ"ל – ויש עוד דוגמאות רבות – מייצגת את המחנה הנושא את שם השלום והנאורות לשווא, ומסרב בעקשנות לחזור בו מדרך ההסתה וההפחדה ולעשות חשבון נפש לגבי אי-היתכנותו ואי-מוסריותו של "השלום" החזירי והגזעני.
