בשבוע שעבר בנסיעה במונית עם נהג ערבי ממזרח ירושלים, שהוא גם סטודנט למשפטים, למדתי שיעור מעניין במדעי הסביבה. הנהג הסביר לי שהיהודים לעולם לא יוותרו על רוב השטחים ביו"ש, מידיעה שכל שטח שיפונה יהפוך למוקד טרור; ההנהגה הפלשתינית לעולם לא תקים מדינה מכיוון שאז יהיה לה קשה מאוד לגנוב. כשירדתי מהמונית הוא הספיק להגיד לי שהוא מצטרף למשפחתו שעברה לטורונטו. אכן, הוויכוח האידיאולוגי בסוגיית השלום הסתיים. כבעלי ניסיון, מוכח שהישראלים ברובם הגדול הפנימו שאין פרטנר, שההנהגה הפלשתינית מורכבת מטרוריסטים בתחפושות, שאין לערבים שום רצון לפתור את בעיית הפליטים ושההסתה נמשכת. לשמאל הישראלי לא נותרה סחורה למכור. המאבק האידיאולוגי שהוכרע הוחלף בקמפיין אישי גס ובוטה; רמטכ"לים לשעבר מעודדים אזרחים לצאת לרחובות; התקשורת המיוסרת מנסה ליצור גלי תהודה. לצערם, בעוד יומיים־שלושה איש כבר לא יזכור את הנאומים הלוהטים. בימים האחרונים גיליתי שוב את שידעתי מזמן. כל מי שמזוהה כאיש ימין, בייחוד בתקשורת, מתויג מיד כקול אדוניו (נתניהו), מתנחל, בור, פאשיסט, פרימיטיבי, מנשק מזוזות, גזען, סוחט כספים ואפילו רוצח ילדים. לעומת זאת, כל מי שנותן ביטוי לדעות השמאל או המרכז העלום הוא פלורליסט, נאור, משכיל, רציונלי והומניסט. אין צביעות גדולה מזו. השמאל ונציגיו בתקשורת מלאים בהערכה עצמית חסרת בסיס, נהנים מהעובדה שכולם אצלם חושבים אותו דבר, ובעיקר לא מוכנים להקשיב לאחר. המטרה הראשית שלהם היא נתניהו. הם שונאים אותו רק משום שמתוך המאגר האליטיסטי שלהם הם לא מסוגלים להעמיד מועמד שיתמודד מולו. התחכום של אהוד ברק, הגמישות של ציפי לבני, הכריזמה של יצחק הרצוג, הרקע הביטחוני של עמיר פרץ, הלשון הנקייה של אראל מרגלית - כולם יחד לא מספיקים. צריך חוש הומור מפותח כדי לטעון שנתניהו נלחץ מהמועמדים החדשים־ישנים לראשות הממשלה. מי שנלחץ הם המועמדים עצמם סביב השאלה מי ינהיג אותם. מי שמייחל לחילופי שלטון ימתין לבחירות, ינסה למצוא מועמד מתאים ויציג אלטרנטיבה מעשית. אף אחד לא יוכל לחטוף את המדינה מהאזרחים. את רצונו הציבור מבטא בקלפי ולא בתקשורת, לא בסקרים ולא ברחובות. מתוך "ישראל היום"
