1. התופעה הזו אינה זכורה בכל תולדות המדינה. לראשונה מאז ייסוד צה"ל ב-1948, קמים אלפי יהודים טובים, מתריסים בראש חוצות כנגד צה"ל ומביעים אי אמון מוחלט במערכת התביעה הצבאית בפרט, ובמוסדות המשפט הצבאיים בכלל. עד לכתיבת שורות אלה, בבוקר יום ד', שעה 10:00, תרמו 4,153 ישראלים מכספם סכום עתק של 583,215 שקל, לטובת העמותה שהתארגנה ספונטנית, בראשות העיתונאי והח"כ לשעבר שרון גל, לשם מימון הוצאות ההגנה של החייל אלאור אזריה. העמותה הציבה לה יעד של 400,000 אלף שקל, אבל הציבור לא מפסיק לתרום. בעת ירידת שורות אלה לדפוס, הגיע שיעור התרומות לכדי 146% מן היעד, ועוד היד ללא ספק נטויה. הרמטכ"ל ושאר מפקדי צה"ל חייבים לקרוא נכונה את הכתובת הזו שנרשמה על קיר אתר ה'הדסטארט', שדרכו נאספות התרומות, להגנתו המשפטית של אזריה, ושאר חיילי צה"ל, שמסתכנים מול אוייב אכזר, ומוצאים עצמם על ספסל הנאשמים, כאחרוני העבריינים. התגייסות המונים זו, שמזילים מכיסם הפרטי, לטובת עשיית צדק עם לוחם שאינו מוכר להם אישית, מבטאת מחאה אדירה הרוחשת מעל ומתחת פני השטח כנגד התנהלות צה"ל בפרשת אזריה. ביקש הצבא להעמיד אל עמוד הקלון את החייל שהופקר לטובת השמאל, ומצא עצמו מחובר ע"י הציבור לעמוד הקלון. עוד לא היה כדבר הזה. לאמור: בפרשת אזריה איבד הציבור אמון בכנותם ובנקיון כפיהם של שר הביטחון לשעבר יעלון, הרמטכ"ל אייזנקוט ודובר צה"ל אלמוז, שחרצו מראש, את דינו של אלאור, בהליך ניבזי של בית דין שדה. קודם הם ירו את החץ ועכשיו מציירים את המטרה סביבו. ביזיון. 2. איך באמת אפשר לתת אמון בתביעה, כשאחד החיילים הודה השבוע בביה"ד, כי "החוקר במצ"ח צעק עלי כשנתתי עדות והיה עצבני. אני לא יודע אם בגלל תשובות שנתתי, שעוזרות לאלאור"? ואיך אפשר לתת אמון במערכת התביעה, שהזעיקה לדוכן העדים את מח"ט הגיזרה, בן עזרא, אף שהוא כלל לא נכח באירוע? מה שוויה של עדות שמיעה כזו? לפחות למען מראית עין של עשיית צדק, היה על ביה"ד לגלגל מכל המדרגות את מספרי ה'באבע מאייסעס'. על פי כללי הצדק הטבעי, ייתכן שמשפט הראווה הזה, אמור היה להסתיים עם שמיעת עדותו של המ"פ רס"ן תום נעמן, שבעדותו נתגלו סתירות מהותיות ומשמעותיות ביותר, בהשוואה לדברים שמסר בעדותו במצ"ח ביום האירוע. למרות הסתירות הללו, מצא התחקירן משה איפרגן, באתר 'מידה', לאחר ניתוח מעמיק ומנומק, ש"אפילו מקריאת פרוטוקול העדות של רס"ן נעמן, עולה התחושה שאזריה חף מפשע, אלא אם כן הוא יועלה קרבן שווא, להצדקת התבהלה שאחזה בצמרת הביטחונית בעקבות סירטון 'בצלם'". המאמץ הבלתי נלאה של התביעה להרשיע את אזריה, מעורר גם הוא את החשד שהתביעה לא מחפשת צדק, אלא מתאמצת ליישם את 'רוח המפקד', שבמקרה זה היא רוח העיוועים שחולל יעלון בצה"ל. עצם העובדה שהתביעה לא הסתפקה בהטלת המשימה הפשוטה לכאורה על אנשי הפרקליטות הצבאית, אלא שכרה עורכי דין יקרים על חשבון תקציב צה"ל, מבטאת גם היא חשש כבד לעיוות דין. בקיצור, יותר ויותר נוצר הרושם כי צדק לא יהיה כאן. לא בבית ספרנו. 3. גם הסיקור התיקשורתי והעדויות עצמן במשפטו של אזריה, מדאיגים בהחלט. איך אפשר לנהל משפט צדק, לאחר ששר הבטחון לשעבר ובכירי צה"ל, הדליפו חומרים מתחקיר מבצעי חסוי, כנראה על מנת לשבש הליכי משפט, לזהם הליך השיפוטי, ולהשפיע על עדי התביעה? מי יתן את הדין על עבירה פלילית זו? איך אפשר להתייחס ברצינות למשפט שלקראתו חיילים תודרכו כיצד 'להעיד נכון' נגד גירסת החייל? והיו ששודלו ע"י קצינים להעיד ש"אזריה טען עוד לפני הירי שיש להרוג מחבלים"? איך אפשר לשאת את חרפת התביעה הצבאית, שניסתה להציג חייל מצטיין ומסור לתפקידו (כפי שהעידו מפקדיו הישירים וחבריו), כמי שהוא 'איש ימין קיצוני' ו'תומך לה פמיליה' ו'חברו לפייסבוק של ברוך מרזל'? 4. לא רק ישראלים מן השורה מודאגים מן התהליך התמוה. אפילו משפטנית בכירה מאוד, פרופ' רות גביזון, מועמדת לכהונת שופטת בעליון (שנפסלה ע"י הנשיא ברק: "יש לה אג'נדה"), פירסמה ב'קיר' שלה בפייסבוק פוסט מודאג: "האם אלאור אזריה מקבל משפט הוגן?" לא נוכל להביא את כל דבריה בשל אורכם, ונסתפק בציטוטים אחדים ממיקלדתה של משפטנית בכירה, שאינה חשודה כמי שבאה משורות הימין. כותבת גביזון: "עד כה נשמעו עדויות התביעה. העיתונות מוציאה מהן קטעים שנוחים לעמדה שהיא רוצה לקדם... וכל זה עוד לפני שהתחלנו את פרשת ההגנה! משפט הוגן פירושו שהשופטים אינם חורצים דין במהלך המשפט (בוודאי לא לפניו), והם נשארים במחשבה פתוחה ובנפש חפצה, עד סיום פרשת הראיות, של שני הצדדים. משפט הוגן פירושו שהמשפט מתנהל בבית המשפט ולא על גבי העיתונים". בהמשך מותחת גביזון ביקורת כנגד יעלון, הרמטכ"ל ודו"צ, שחרצו דין מראש על פי תחקיר מבצעי: "במקרה שלנו קשה להשתחרר מן הרושם, שהיה חיפזון לא רגיל בסיכום התחקיר הראשוני, שהיה הבסיס להתבטאויות הראשונות. אף אם בדיעבד יתברר, כי התמונה שצויירה אז, היתה אכן התמונה הנכונה והשלימה - מערכת מנוסה אינה אמורה לחרוץ דין, לפני שנערך בירור מסודר. ובוודאי לא ידענו, מייד לאחר שחרור הסרט, אם החייל הוא כהניסט מושבע, שניצל הזדמנות לחסל חשבונות על בסיס משנה רעיונית מוצקה, או חייל זוטר למדי, שהיה נחשב חייל טוב, ופעל בצורה שהוא חשב - בטעות כפי שהסתבר - שהיתה הצורה הנכונה לפעול, כדי לבצע נכון את משימתו. נדמה לי - שוב בלי לעקוב מקרוב - שהתשובה על השאלה הקריטית הזאת עדיין אינה לגמרי ברורה. "... אמנם אני בטוחה שהשופטים מלמדים את עצמם ניתוק מן התקשורת והתרכזות בראיות. אבל רק פתי ותמים לא יאמין ששופטים בתוך עמם הם יושבים. וכבר היו דברים מעולם. גם המשפט אינו פטור מפופוליזם. וחבל שאיסור הסוב יודיצה כבר מזמן לא נאכף במקומותינו... אזריה הוא עדיין חייל שהיה שם במסגרת שירותו... הוא לא האוייב שלנו. הוא החייל שלנו. זה אומר שכולנו מקבלים קרדיט על הישגיו ומקבלים אחריות על כשליו אם היו. וזה לא שכולנו נצא צדיקים, אם נמהר להרשיע אותו".
