הטבח בניס וניסיון ההפיכה בתורכיה מספקים כותרות ענק, ובכל זאת אינני מוכן לעבור לסדר היום על "חדשה" בת אולי 3500 שנים שהגיחה אלינו בשבוע שעבר, כמדי שנה – בפרשת בלק. כוונתי לקביעה המכוננת של בלעם "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב". התרחשויות ניס ואיסטנבול - מחר, מחרתיים כבר לא תהיינה אקטואליות, ואלו הפסוק הזה מלווה את הווייתנו כל העת. לא ברור, האם הוא נאמר כגזירת גורל או כמצוות עשה, אבל כך או כך – גם לאחר ששבנו לארצנו וזכינו לחיי עצמאות, עדיין משמעותה של האמירה הזאת והשאלה, מה היא מחייבת אותנו לעשות, שנויים במחלוקת חריפה בין 'ימין' ל'שמאל' - לא כסוגיה תיאורטית, כי אם בעניינים בוערים המחייבים הכרעות מעשיות בחיינו הממלכתיים. נפתח בנקודת המוצא: האם זה באמת קרה? אמרו עלינו משהו לפני אלפי שנים, האם האמירה הזאת התממשה בכלל, ואם כן – מתי? והתשובה המדהימה, שלא תאמן, היא: כן, ותמיד. בלעם קלע בול! ההתבודדות - או שמא הבידוד – שלבשו ופשטו צורות שונות, הם מאז ומעולם סימן ההיכר של היהודים. קחו למשל את המפגש הדרמטי בין יעקוב לעשיו. לאחר שהתפייסו, עשיו הזמין את יעקוב אליו לשעיר, אבל יעקוב התחמק: הילדים רכים, הצאן והבקר בהריון, הוא יגיע יותר מאוחר וכמובן שלא הגיע, כי הוא לא חשב להגיע, הוא רצה לשכון לבדד. צאצאיו, כבר עם רב, שישבו בלב אחת משתי הציוויליזציות הגדולות ביותר, העדיפו ללכת למדבר ושם - לפני הר סיני – הבדילו ובודדו את עצמם לעד מכל עמי העולם. מאות שנים עברו, והחורבן והגלות הפגישו את צאצאיהם עם הציוויליזציה הגדולה השנייה ששלטה בעולם דאז – באותה ארץ נהריים שממנה יצא אברם, אביהם הקדמוני, הראשון שבודד והבדיל את עצמו מכל השאר: "עברי" – כל העולם בעבר אחד, והוא לבדו בעבר השני! בעל כורחם, כגולים, הם עשו את דרכם בכיוון ההפוך ושוב מצאו את עצמם בחיקה של אימפריה, אולם גם מול העוצמה החומרית והתרבותית שאפפה אותם שם, הם המשיכו להתבודד ולהיבדל, ורבים מהם – יחידים מבין כל העמים שהגלו האשורים והבבלים - עזבו מרצונם את המטרופולין וחזרו להיות מבודדים בין חורבות ארץ יהודה שהיתה מחוז נידח ומפגר. בהמשך, חבל להשחית מלים על ההתנגשות האלימה והטראומטית עם האימפריה הבאה , ההלניסטית. לכאורה, אנטיוכוס ביקש "להיטיב עם העם", לשלבם בכל מנעמי העולם היווני האלילי, כפי שעשה עם כל עמי האזור, אך היהודים היו מוכנים לשלם מחיר דמים עצום על התעקשותם להתבודד. נעצור כאן כדי להתבונן בתחזיתו של בלעם מן הכיוון ההפוך – מן החוץ פנימה. רש"י מפרש 'עם לבדד': "דבר אחר: כשהן שמחין, אין אומה שמחה עמהם". כלומר – הגויים מבודדים את היהודים! ואכן, המוני יהודים שהתנצרו בספרד באמת ובתמים, נדחו ע"י הסביבה הנוכרית שלא עמדה בתחרות מול כישרונותיהם, ושם – כבר במאה ה-16 – החלו לדבר על "הדם הטמא" של היהודים, עד דור רביעי. ובמאה ה-19, במרכז אירופה, בעידן ההשכלה, כאשר הנימוק הנוצרי לשנאת ישראל כבר לא כל כך תפס, ויהודים רבים זרקו מעליהם כל ייחוד יהודי במאמץ נואש להתבולל, המציאו הגויים את האנטישמיות הגזענית, לאמור: כמה שלא תתאמצו להידמות אלינו לא תצליחו, כי הגזע שלכם נגוע ! ומה לנו יותר "עם לבדד ישכון" מאשר "הטלאי הצהוב" (שמקורו דווקא בארצות ערב!) עם סופו הנורא? וזה מביא אותנו אל הסוף הפרדוקסלי המפתיע. בווינה, לב התרבות והאנטישמיות, קם חוזה שראה שואה מתקרבת דווקא בגלל יתר התקרבות אל הסביבה הזרה ויותר מדי ניסיונות להתערות בתוכה. את ההצלה הוא ראה בהתייחדות מחודשת עם עצמנו, בארצנו ובמלים אחרות: האנטישמיות רודפת את היהודי המבודד בגולה, הציונות תציל אותו ע"י קיבוץ כל היחידים במדינה נבדלת. הנוסחה נכונה, ויעיד על כך סיפור ההצלחה ששמו מדינת ישראל, רק...שהיו בהפעלתה 6 מיליון איחורים. הגענו לסוף הסיפור? לאו דווקא. מפני שכנגד היהודים הרואים באיחוד היהודים מחדש בארצם "בידוד מזהיר" כפי שהבריטים התבטאו כלפי עצמם, ועל כן "לבדד ישכון" נחשבת אצלם לברכה, קמו בארצנו יהודים אחרים שבעיניהם זו דווקא קללה. והללו מנסים בתחכום רב להוציא את העם היהודי כולו מן "הבידוד" ע"י הפיכתו באמצעות מדינתו לסתם 'עם ככל העמים', כמו שהיהודי המתבולל הבודד ניסה להיות דומה ככל האפשר לגוי. ההתבוללות שנכשלו בה בחוץ, כיחידים, אותה הם רוצים להגשים כעת מכאן, ביחד. וכך, באופן פרדוקסלי, דווקא מדינה של יהודים, שתשתלב באזור ולא עוד לבדד תשכון, תצליח לחדול מלהיות יהודית. את המשחק הזה קלקלו ששת הימים והמפגש המחודש, המרגש, עם ארץ התנ"ך. מאז 67', הדבקות בנחלת אבותינו, ובראש וראשונה בירושלים, מונעת ממדינת ישראל להיות 'מדינה ככל המדינות' וממילא מחדשת את מעמדנו כ"עם לבדד ישכון". אך המאבק הזה, בתוכנו ומול עולם עוין, מאלץ אותנו להגיע, בהמון תחומים, למצוינות ובכך – להפוך את קללת בלעם לברכה. היום, ספק אם יימצא בקרבנו רוב שיהיה מוכן לשלם לערבים בחבלי מולדת יקרים תמורת הפריווילגיה המפוקפקת להתקבל על ידם כאחד מהם. השלמנו מעגל של 3500 שנה, והנה אנחנו מוצאים את "עם לבדד ישכון", עם הסיפא "ובגויים לא יתחשב", אקטואלי מתמיד וזו כשלעצמה תופעה מופלאה, שכוח השגתנו מתקשה להכיל אותה עד תום.
