1. האם קיימת משנה יהודית סדורה לחיים בעידן הטכנולוגי החדש? מי שעוקב אחרי הטור הזה יודע שלטעמי זה ה-נושא. הנה שתי תובנות שהתחדשו לי לאחרונה בנושא: נתחיל בחפץ חיים. הרב ישראל מאיר הכהן מראדין שמע בזמנו על המצאת המצלמה הראשונה. מי שסיפר לו על כך, התפעל באוזני החפץ חיים על התקדמות העולם ושכלולו. "לא!", אמר החפץ חיים, "העולם אינו מתקדם אלא נסוג אחורנית. לפיכך באו ההמצאות. בימים עברו האמינו האנשים שכאשר הם קוראים במשנה שיש 'עין רואה ואוזן שומעת', זה אכן כך. היום קשה לנו לתפוס זאת, ואנחנו שואלים: 'איך זה יכול להיות? את העבירה שעברתי אתמול, ייראו מחר? האם את מה שדיברתי אמש, יישמעו מחר?'. המצלמה מגיעה ומוכיחה: כן, המעשה שעשית אכן מונצח". כלומר, לתפיסתו, המצלמה היא כלי שהומצא כדי לחזק את האמונה שלנו בהשגחה פרטית. המצלמה מלמדת אותנו שאנחנו עושים משהו במקום מסוים ובזמן מסוים – אבל הוא מורגש ונרשם, ויכול להגיע גם למקום אחר בזמן אחר. עד שקראתי את הסיפור הזה לא חשבתי כך מעולם על התפתחות אמצעי התקשורת. ואם כך לפני כמאה שנים, בואו נחשוב מה כל זה אומר על הכלים הטכנולוגיים המשתכללים לנגד עינינו. מה המשמעות של מסרונים, של הודעות קוליות, של קבוצות, של סלפי, של שידור חי, ושל מסרים שנמחקים כמה שניות אחרי שהם נשלחים? לכאורה, כל אלה מבלבלים אותנו ולא בדיוק גורמים לנו לחשוב על השגחה פרטית. החפץ חיים אומר לנו שאם נתבונן היטב, נראה שכל אלה הם כלים שמקרבים אל שכלנו יותר ויותר את התפיסה שיש משמעות לכל דבר שאומרים או עושים, שכל דבר משאיר רישום בעולם, גם אם הוא נעלם אחר כך. הנה אחת השערוריות האחרונות שנוגעות לפייסבוק: שורת ניסויים חשפה סוג של האזנה נסתרת שלה לכל אורחות חיינו. אם בעל אמר לאישתו שהוא רוצה לצאת לחופשה, פתאום קפצו מאי שם פרסומות עם יעדי חופשות. אם מישהו רק פגש מישהו ברחוב ואמר לו שלום, פתאום פייסבוק הציעה להם להיות חברים ברשת. אם אנחנו מבינים שמרק צוקרברג יודע הכול, האם זה מכניס אל לבנו גם תפיסה של "דע מה למעלה ממך"? 2. האם ההלכה תהיה בקרוב הגורם האחרון שיגרום לנו לשמור על קשר עם העולם הפיזי? האם היא "תכריח" אותנו לא לעשות הכול און-ליין, ובשליטה מרחוק? הרי כמעט הכול מתנהל היום אלקטרונית. כשהייתי כתבת צעירה, למשל, נסעתי באוטובוסים כדי להקליט אנשים ולראיין אותם. לא הייתה כל דרך אחרת לשמוע אותם בקולם ברדיו באיכות טובה. היום, בלא מעט מקרים, מרואיינים מקליטים את עצמם ושולחים למהדורת החדשות ברדיו את דבריהם מתוך המכשיר הסלולרי, בלי שום מפגש פיזי בינם לבין המראיין. זו רק דוגמה אחת. הצורך לצאת מהבית, לפגוש, לראות, לשמוע – הולך ופוחת. אבל עדיין, שלוש פעמים ביום יהודי צריך לפגוש תשעה יהודים אחרים. לפגוש באמת, לא בווטסאפ. ועדיין, עליו לקדש על גביע יין אמיתי, לא אימוג'י, ולבצוע על שתי חלות ריחניות, ולחפש אחרי פירורי חמץ מוחשיים (ולא פוקימונים), ולהריח בשמים של ממש בהבדלה, ולהביט למעלה ולהסתכל על הירח עבור קידוש לבנה, ולהוציא ספר תורה מתוך ארון הקודש, וכן הלאה, עוד ועוד, בלי סוף. אני צריכה לעמוד מול נרות אמיתיים בכניסת השבת. בעלי צריך רצועות עור וקלף של תפילין. שום אפליקציה לא תחליף זאת. סוכות, למשל, הוא המפגש השנתי שלי עם כיפת השמיים ועם האדמה. הפעם היחידה שבה אני רואה מקרוב נמלים, דשא, ובודקת כמה כוכבים יש ומי גובר על מי, הצל או החמה. בשאר השנה אנחנו נעים בין קופסאות – מהבית למעלית לחניון לקניון לעבודה לאולם למכונית וחוזר חלילה. כשגרנו ברמת השרון, היו מגיעים לעתים אורחים מבחוץ לבית הכנסת שלנו (בית כנסת "עונג שבת"). אני זוכרת את הפליאה שלהם מול המפגש הזה של אנשים שונים, סביב התפילה והקידוש והשיעור שאחר כך. היו שם מבוגרים וילדים, גברים ונשים, מכל מיני הגדרות וסוגים. זה לא היה רק קסמה של השבת. היה שם עוד משהו באוויר. הביחד הזה. מה זה? מה פשר ההתכנסות הזו? זו לא קבוצת כדורגל, זו לא אסיפת הורים, זו לא קבוצת רכישה. אז מה הפורמט? ובכן, קוראים לזה קהילה, וזו אחת ההמצאות הגדולות שיש ליהדות לתת לנו בתקופה הנוכחית. ההלכה, אם כן, היא חיבור בעולם של ניתוק. היא מזכירה לנו, בתוך כל הרעשים של העידן הנוכחי, שפשוט אי אפשר לצאת ידי חובה בלי קשר אמיתי עם העולם ועם האדם. הטור מתוך העלון "קרוב אליך"
