החודש מלאו 29 שנים לפטירתו של שמואל תמיר. בספרו האוטוביוגרפי עב הכרס ('עב הכרסים' אם תרצו, שכן מדובר בשני כרכים) 'בן הארץ הזאת' מגולל תמיר את קורות חייו המרתקות. על גב הספר נכתב כי הספר "עתיר בעובדות ובמסמכים מאלפים הגורמים לקורא לשוב ולבחון דברים שחשב כנכונים". והספר אינו מכזיב. הוא מתאר איך כילד בן עשר צפה שמואל בסערה הציבורית שעורר רצח ארלוזורוב וברצח האופי שגרם לציבור שלם, ובאותם ימים גמלה בליבו ההחלטה להיות עורך דין למען הצדק. תמיר הצעיר לחם בשורות האצ"ל, נפל בשבי הבריטים והוגלה לקניה. בשובו לארץ עטה עליו גלימת עורך דין ופתח במסע של משפטים ציבוריים שהרעידו את אמות הסיפים בישראל. תמיר לא היה עורך דין קונבנציונאלי. לקוחותיו היו בדרך כלל אנשים פרטיים ופשוטים והשכר לא היה בראש מעיניו. את עיקר האמביציה שאב מהמלחמה האידיאולוגית אותה ניהל באמצעות הערכאות המשפטיות. המשפטים שהחלו לא פעם כנגד אנשים פרטיים עשו תנועת פרסה חדה והפכו למשפטי ראווה בהם הנאשמת העיקרית הייתה ההנהגה הציונית ומפלגת השלטון הנצחית – מפא"י. פרעות הסזון במשפט ידידיה סגל, הסכם השילומים המביש עם גרמניה במשפט דב שילנסקי, שיטת ההתנהלות האפלה של המשטרה והש"י ('שירות הידיעות') במשפט צריפין ובמשפט עמוס בן גוריון. אך ללא כל ספק גולת הכותרת הייתה משפטו הכמעט ביזארי של קשיש בשם מלכיאל גרינוולד שנתבע על הוצאת דיבה על ידי ד"ר ישראל (רודולף) קסטנר, והפך בזכותו של תמיר לשם "משפט קסטנר". במשפט שערך כשנתיים הפך ד"ר קסטנר ממאשים לנאשם. במשפט נחשפו עובדות מדהימות ומזעזעות על חלקו של קסטנר ועל חלקה של ההנהגה הציונית בהשתקת השואה ובהפרעה אקטיבית לניסיון ההצלה הגדול "סחורה תמורת דם". גזר הדין שניתן בידי השופט הלוי נצרב בתודעה בדמות המשפט החריף: 'קסטנר מכר את נשמתו לשטן'. תמיר רצה להשפיע על אופייה של המדינה על ידי שימוש במוסדותיה היא, במערכת המשפט שלה ובשדה הפוליטי. מאז אותם משפטים חלפו כשישים שנים האם הצליחו תמיר וחבריו לערער את שלטונם של אדוני הארץ? במבט ראשון התשובה חיובית. לאחר משפט קסטנר נפלה הממשלה, והשלטון הפורמאלי של מפא"י וגרורותיה הסתיים כמה שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. אך מבט מעמיק יותר מראה תמונה אחרת. הציבור בישראל הוכיח שגם גדול המשפטים הציבוריים לא יכול לכוחה האדיר של ההנהגה השקטה היומיומית: התקשורת, הנתונה תמיד בידי השמאל ומעצבת את הלך מחשבתו. ולא רק התקשורת: האקדמיה, הפרקליטות, צמרת המשטרה והצבא הייתה ונשארה עם אוריינטציה שמאלית. אפילו מנהיגים לאומיים כמנחם בגין ואריאל שרון הוכיחו שאי שם למעלה יש יד נעלמה המראה לכולם את הדרך. הש"י הומר בשב"כ, אך דפוס הפעולה נשאר. התנהלות החקירה במשפט צריפין דומה להפליא לחקירת דומא מהשנה האחרונה. רצח ארלוזורוב, הומר ברצח רבין שגרר אחריו עשרה קבין של שנאה לציבור הלאומי. שמותיהם של המנהיגים שהוכחו פשעיהם כמו גם של ממשיכי דרכם, נישאים עדיין בהערצה. המוסדות ונתיבי התעבורה הגדולים והחשובים בארץ נושאים את שמם: תינוקות מגיחים בהם לאוויר העולם וזקנים עוצמים את עיניהם, עולים חדשים מנשקים בהם את אדמת הארץ לראשונה, ופועלים נוסעים בכבישים לעמל יומם. ואין כל חדש תחת השמש. אם תזדמנו לפסגת זאב תוכלו לראות רחוב צנוע ונאה הנושא את שמו שמואל, ומזכיר לנו שלצד ההישגים המרשימים, הרצון להתערות במערכות המדינה השונות ולהשפיע מבפנים על דמותה, אינו תמיד מתכון בדוק להצלחה. המציאות מורכבת לא פעם יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב, ונראה כי מוטב לנו לקבל את העצה הכתובה על גבו של הספר ולשוב ולבחון אסטרטגיות ודרכי פעולה שחשבנו שנות דור כנכונות. הקו המרכזי של הציונות הדתית היה מאז ומתמיד שאיפה להשפעה על ידי התערות במערכות הקיימות. פרשיות הרב קרים והרב לוינשטיין אינן מכה ראשונה למגמה זו ונראה שאף אינן סוף פסוק. נראה כי יש לראות בהן איתות לצורך בשילוב כוחות ולאימוץ כשרונו ומרצו של הציבור האיכותי הזה, ליצירת אלטרנטיבות למערכות הקיימות. יישויות אוטונומיות ואלטרנטיביות הפועלות בדרך התורה ואשר יוכלו בבוא העת להחליף את המוסדות הקיימים. בשדה התקשורת האומנות והתרבות. באקדמיה, ובהעמקת חקר וביסוס המשפט העברי בשדרות החיים המגוונות.
