חודש אב, שאנו עומדים בו, קיבל את התוספת "מנחם". כי זה חודש שאנו זקוקים בו לנחמה ולתקווה. מה היא, בעצם, נחמת אב ואם שכולים? – אין נחמה. נחמה ממשית. יש פיצוי מה בילדים האחרים. גם בנכדים ונכדות שאורם ממלא את הבית. בעשייה ציבורית. בחיים של תרומה ויצירה. החלל שנוצר, אינו יכול לחזור לראשיתו. הוא נותר פצע. מתמיד ולעולם. חלל כשמו כן הוא. ובהקשר הזה, הבאת הילד לקבר ישראל היא סגירת מעגל. זו אינה פעולה טכנית. היא מאפשרת פרידה מסוימת. כפי שהיא נותנת קבר לבכות עליו. מקום מוגדר. למפגש מאוד אינטימי וגם נחוץ. זאת בנוסף להיבטים הלאומיים, לחוב הלאומי לנופלים ולמשפחתם. למורל הלוחמים, ועוד כהנה וכהנה נימוקים. ומה שמרגיז מאוד בעניין אי- החזרת הדר ושאול הי"ד הוא דברים תמוהים שכל אזרח רואה. וייאמר כבר כאן, שאם יש דברים סודיים, יש לעדכן את המשפחות. הציבור יכול לקבל אמירות מהסוג של "יש דברים שהשתיקה יפה להם", כשהמשפחות יאשרו את הבנתם לצורך הזה. השיתוף של הציבור אינו צריך להיות בידיעת הפרטים, אלא בידיעה שנעשים דברים והעניין המהותי הזה לא נשכח ונמחק מסדר היום. ולכן, הציבור מתקומם ואינו מבין את אוזלת היד. הוא איננו מבין למה אי אפשר לחטוף ולהעלים אנשי צמרת בחמאס וביתר הגרורות של המחבלים, ולהבהיר שהם בני ערובה לאנשינו. (כמובן, גם החטופים החיים הכלואים בעזה). לא יעלה על הדעת שבני משפחה של צמרת הארגונים הלוחמים בנו, יקבלו פה טיפול רפואי מציל חיים בלי לשלם תמורתו, לפחות, במטבע הקשה של החזרת לוחמים ואזרחים. זה המינימום הנדרש ביחסי אנוש, גם אם אצלם המונח הכרת תודה אינו קיים. לא נתפס למה מחבל רוצח שנהרג, ואפילו רק תוך כדי ניסיון רצח, גופתו נמסרת למשפחתו ללא תמורה הולמת. כמה אפשר עוד לדבר על תנאי הכליאה המשופרים של מחבלים בישראל. על השכלה אוניברסיטאית שהם רוכשים בכלא. ועוד הטבות רבות ומשונות, ההופכים את הכלא לבית מלון- בוודאי יחסית לנהוג במדינות הסובבות - על מרכיביו הרבים. כבר היו בעבר לוחמים שנפלו בידי אויב. הגישה הראשונית הייתה חטיפת קציני אויב והחלפתם בשבוי שלנו. גישה שהכריחה את האויב לקחת בחשבון את המחיר שהוא ישלם אם יסרב לחילופין הוגנים. אבל, ברגע שהוא זיהה את החולשה שלנו, התחלנו לשלם מחירים יקרים מאוד. אחת הבעיות היא זיכרונם הקצר של הקברניטים. הנה, היום שמעתי ראיון עם מי ששימש שר הביטחון לפני כמה שנים. הוא דיבר שאסור לתת לציבור להשפיע על החלטות שנוגעות לשבויים ולביטחון המדינה. אבל שכח את "ארבע האימהות" שהוציאו את צה"ל מלבנון. ואז הוא תמך בהן. גם הלחץ לשחרור שליט ועוד כהנה, חרג מהראוי למעורבות ציבורית. וגם הוא בגלל פעילות של פוליטיקאים שראו כאן הזדמנויות פוליטיות. חוסר התגובה שלו אז היה, אולי, כי זה התאים לתפיסת עולמו ולדרכו הפוליטית. ולכן זה לא הטריד אותו. אם הציבור יראה פעילות נמרצת של הגורמים הבכירים- בממשלה ובכנסת, בצה"ל ובכוחות הביטחון- ונקיטת כל הצעדים הנדרשים ללא מורך. אם בית המשפט העליון יבין שצפייה במשחקי כדורגל אינם זכות טבעית למחבלים מורשעים, נעלה על הדרך הנכונה. בסופו של דבר גם ארגוני המחבלים ייאלצו להבין את המסר. במלחמה- כמו במלחמה. יש שני צדדים.