פרשת השבוע מתחילה במשפט שמתאר את החופש הגדול. החופש הגדול באמת. "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", נפתחת הפרשה, ומציבה בפנינו את חופש הבחירה. אנחנו חופשיים לבחור בין ברכה לקללה, בין טוב לרע. בסופו של דבר, אף אחד לא יבחר בשבילנו. זה הסיפור החינוכי הגדול של חיינו, והוא בתוקף גם ביולי-אוגוסט וגם בספטמבר. אין באמת חופש גדול מערכים. "אימא, יש בחופש פרשה בכלל?", שאל אותי אחד מילדיי בעוד יום של פיצה בקניון, ואני, מאוכזבת, עניתי שכן, גם אם אין שום גננת שתלמד אותו על כך. שזופים, עייפים, הלומי-מסכים, חוזרים בימים אלה שני מיליון ילדים למערכת החינוך, והפרשה שמלווה את השבוע הזה, פרשת "ראה", מכילה כמה אמיתות יסוד חשובות לקראת שנת הלימודים החדשה. אחרי שהיא מספרת לנו על הבחירה החופשית, היא גם קוראת לנו לבחור בעקרונות הבאים: * "לאֹ תַעֲשׂוּן כְּכלֹ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עשִֹׂים פּהֹ הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" – כך אומר משה רבנו לעם ישראל בנאום הפרידה שלו מהם במדבר, לפני הכניסה לחיים החדשים בארץ ישראל. כלומר, מעתה יש משמעת, יש כללים, יש סדר, יש מחויבות. אי אפשר לנהל מדינה, חברה או כיתה אם איש הישר בעיניו יעשה. או במילים אחרות, תפסיקו ללכת לישון בשלוש בבוקר ולקום בשתיים בצהריים. יש לנו מעכשיו משימה משותפת. * "וְלאֹ תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לוֹ" – ממשיך משה, המורה הגדול, לומר לתלמידיו. החינוך לרגישות כלפי החלש והעני, כלפי זה שאין לו, מלווה את הפרשה לכל אורכה. בהמשך אנחנו מתבקשים לתרום ולתת עשירית מכל התבואה שלנו ("עשר תעשר את כל תבואת זרעך"). התורה לא קוראת לזה "צדק חברתי", אבל מתכוונת לכך. * "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלהִֹים אֲחֵרִים" – משה רבנו מתאר לחץ חברתי. מצב שבו אח או חבר או שכן משכנע אותנו להחליף את העקרונות שלנו ב"אלוהים אחרים". הדובר יכול להיות כריזמטי ומשכנע, אבל התורה מזהירה לנו לא להיכנע להסתה כזו, לא לאמץ את מה שטרנדי אצל הסביבה ואצל כל החבר'ה, ולשמור טוב על החירות המחשבתית שלנו ועל מה שקדוש ויקר לנו. * "וְנִתַּצְתֶּם אֶת־מִזְבּחֹתָם" – לנתץ מזבחות? איך זה קשור לימינו? ובכן, עבודה זרה היא לא רק מקדשים קדומים וכל מיני פסלים שהיו פה ברחבי ארץ ישראל העתיקה בעבר. עבודה זרה היא גם פולחן ושיעבוד למותגים, לסלבז של אינסטגרם, לכסף, לכבוד, למכוניות, ללייקים על הסלפי האחרון שהעלינו. פרשנים רבים מדגישים שגם היום, כשאנחנו חשים משוחררים וחופשיים, אנחנו עלולים עדיין להיות עובדי עבודה זרה, ממש כמו אלה שאנחנו בטוחים שהם פרימיטיביים ומיושנים. * ״אֶת־זֶה לאֹ תֹאכְלוּ" ו"אֶת־זֶה תֹאכְלו" – הפרשה מצווה על דיני הכשרות באופן מאוד ברור: יש כן ויש לא. מותר ואסור. שחור ולבן. בעידן שבו מדברים רבות על הכלה, על נרטיבים, על הבנת האחר – צריך לזכור שיש גם חוקים מוחלטים ואמיתות ברורות. משה מזכיר לנו שבחינוך צריך לפעמים פשוט לומר לא, כי לא. כי זה לא מתאים לך, כי אני אמרתי, כי ככה זה, בלי נימוקים ובלי משא ומתן. * "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – הפרשה דורשת מאיתנו לזכור מאין באנו, כדי לדעת לאן אנחנו הולכים. "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", אמר פעם יגאל אלון. במקרה שלנו, הסיפור ההיסטורי אמור לגרום לנו להיות נדיבים ואנושיים יותר. אנחנו יודעים מה זה להיות עבדים. * "מִקץֵּ שֶׁבעַ־שָׁניִם תַּעֲשֶה שְׁמִטָּה" – גם הציווי על שנת השמיטה מופיע בפרשה העשירה והמרתקת של השבוע. פעם בשבע שנים המנגנון מתאפס, העבודה החקלאית נפסקת, ומתחילה שנת מנוחה ומילוי מצברים, שנה שכולה שבת, שאומרת לנו בעצם: החומר והכסף והאדמה אינם העיקר. אפשר להרפות. * "בְּךָ בָּחַר ה' אֱלהֶֹיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" – צמד המילים "עם סגולה" מופיע גם הוא בתורה בדיוק בשבוע שבו חוזרים לספסל הלימודים. לצד ההישגים הלימודיים, לצד הציונים והבחינות, זו לא בושה לדבר על ייעוד וחזון, על רצון להיות ברכה לעולם. אם זה נשמע גזעני או מתנשא, נסו לחשוב על זה כך: לפי פרשנים רבים, ההוראה להיות "עם סגולה" לא מעניקה לנו זכויות אלא חובות. * "כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר" – ואחרי כל ההוראות המפורטות והמדויקות, מופיע גם הציווי הכללי לעשות את הישר והטוב. אנחנו יכולים לתת לתלמידים תקנון ולהגיד להם מה הכללים, אבל בסופו של יום אנחנו לא נהיה לידם ברגע האמת כדי לפקח ולומר להם בדיוק כיצד לנהוג. לכן יש כאן הנחיה כללית – "כי תעשה הטוב והישר". הפרשה מזכירה לנו שלא הכול כתוב מראש בתפריט או בתסריט. ההורים והמורים משתדלים ללמד ולחנך ולהנחות ולהורות, אבל החיים הם לא העתק-הדבק. אנחנו יכולים רק לקוות ולצפות, וגם לשאת תפילה, שמתוך הבחירה החופשית האדירה שיש להם – ילדינו ותלמידינו יבחרו בטוב ובישר, בברכה ולא בקללה.
