אל תקראו לזה טרור – כי זה לא טרור. תשכחו מהמפגע הבודד, כאילו כל מה שחסר לו זה קצת חברה. אין כאן שום גל טרור, כאילו די בשינוי כיוון הרוח כדי שהים יחזור להיות נוח. זו לא התפרצות אלימה, כאילו שדי בחיסון חדש כדי להכריע את המחלה. זה לא עימות, כאילו כל מה שחסר זה מבוגר אחראי שיפריד בין הצדדים. אין כאן הפרות סדר, כאומר: קצת מבולגן, זה הכל, ועוד מעט הכל ישוב להיות כשהיה. זה בטח לא סכסוך, כאילו די בדיון קצרצר בבית המשפט השלום ליישב את ההדורים. אין כאן שום מחלוקת, לא לשם שמים ולא שאינה לשם שמים, ולא יועיל שלישי שיכריע ביניהם. זה לא יחסים עכורים, יועץ זוגיות לא יעזור כאן. זה לא תסכול וייאוש, כבר ניסינו את כל הכדורים. שבענו כבר מיוזמות שלום, זו לא חוות סטרטאפ. הפסיקו נא לדבר על 'ניהול הסכסוך', זו לא שאלה של מנכ"ל טוב או פחות. אין כאן שאלה של מתיחות, תרגילי הרפיה לא יפתרו את הבעיה. זה ודאי לא חיכוך, כאילו קצת שמן..וזה נוסע. זה לא טרור אבנים ולא פיגועי דריסה, לא סכינאות ולא בקבוקי תבערה. לא פדאיון ולא אינתיפאדה. לא מחבלים ולא הסתה. והכי חשוב – זה לא טרור. טרור זה לא איש, טרור זה כלי עבודה. טרור זה לא מהות, טרור זה תופעה. אי אפשר להלחם בטרור, כיון שאין אדם כזה. 'מלחמה בטרור' – זו בריחה מהמציאות הכואבת. נלחמים באוייב, לא בטרור. יש כאן אוייב. והאוייב הזה לא רוצה אותנו בארץ הזו. לא ביהודה ושומרון, לא בירושלים, לא בחיפה, וגם לא בתל אביב. המציאות כואבת, אבל זה ככה. מה לעשות, יש לנו ניסיון של כבר למעלה ממאה שנה. צבע התעודה לא משנה, תצאו מהחלומות. אל תדמיינו כאילו רק הרוצח המנוול לא מעוניין בנו, כי גם הירקן החייכן מתפלל על כך יום יום. השאלה כל כך פשוטה. למי שייכת הארץ הזו. וגם התשובה כל כך פשוטה. הארץ הזו שלנו – כולה, ירושה מאבותינו בהבטחת התורה. היא הייתה שלנו אלף חמש מאות שנה לפני שמוחמד אכל מטרנה. לא מנצחים טרור, כי אין איש כזה. מנצחים במלחמה. ושלום על ישראל.
