הנה דוגמה לעננת הטיפשות שירדה על משרד האוצר : לפני כמה ימים פנה אלי ניצול שואה המתגורר כיום בכפר סבא. ראיתי את המספר שהטביעו הנאצים על זרועו. חזותו איננה מעידה עליו – אבל הוא מתקרב, כנראה, לגיל 90. הוא שהה במחנות ריכוז במשך כחמש שנים, מגיל 12 עד גיל 17, ובשנת 1949 הוא הגיע ארצה. הוא ביקש להתגייס לצה"ל, למרות שלא היה חייב, שכן הוא ראה בכך מעין סגירת מעגל. ארבעת בניו, נכדיו ונכדותיו, שירתו אף הם בצה"ל. אהבה ללא גבול למדינה היהודית ממלאת את ליבו. הוא יודע שאם היא הייתה קיימת בשנים ההן, הכול היה נראה אחרת. אברהם לוי, זה שמו של האיש, העלה לימים את זיכרונותיו עלי ספר שנקרא THE MOON WAS MY WITNESS. את הגרסה העברית, "רק הירח היה עדי", קרא בזמנו גם נשיא המדינה, שמעון פרס, והוא התרגש מאוד - ואף כתב על כך לאברהם לוי. העברתי את סיפורו של אברהם לוי ליושב ראש ועדת הכספים, משה גפני, שכן בימים האחרונים הוא הפך ל"משקיע" שבו מבקש משה כחלון להילחם כדי להגדיל, כביכול, את מלאי הדירות. אברהם לוי רכש מגרש בכפ"ס לפני הרבה מאוד שנים מכספי הפיצויים שהוא קיבל מגרמניה. על המגרש נבנה בניין וכך נותרו בידיו שלוש דירות שבאחת מהן הוא מתגורר ובעזרת שכר הדירה שהוא מקבל משתי הדירות האחרות הוא מממן את הוצאותיה המרובות של אשתו הסיעודית. עד לאחרונה הוא היה נושא אותה על כפיים בלילות כשהיא נזקקה לשירותים – אבל כיום אין הוא יכול לעשות זאת עוד. הוא שכר, אפוא, מטפלת סיעודית, על חשבונו, למשך כל שעות היממה. כעת הוא חושש שהקנס שיושת על "דירתו השלישית" יוריד אותו אל מתחת לקו העוני. מדינת ישראל נושאת בנטל של החולים הסיעודיים רק באופן חלקי – ועיקר המעמסה הכספית נופלת על בני זוגם, אם הם חיים, עדיין, ועל ילדיהם ונכדיהם. המושג "צער גידול הורים" איננו רק שם של סדרה דוקומנטרית. זה הוא ביטוי למציאות קשה שעימה מתמודדים מאות אלפים. אברהם לוי יודע מה היא מצוקה - ולכן הוא לא יניח לאשתו מזה עשרות שנים להתבוסס במצוקותיה. לא זה מה שהוא למד בשנים שבהן הוא נלחם לא הרף על חייו. הוא יסייע לה עד לנשמת אפו האחרונה. הצורך להקל על צעירים שמבקשים לרכוש דירה ראשונה, לא יכול להפוך לחזות הכול. הוא בוודאי אינו משמש הצדקה לפגוע בכל אלה שהפכו ל"משקיעים" בעל כורחם מפני שהמוסד לביטוח לאומי, או קרנות הפנסיה לסוגיהן השונים, לא מתקצבים כראוי את זקנתם. מי שבחר להחזיק ב"דירה שלישית", בין מפני שירש אותה ובין מפני שרכש אותה כדי להבטיח קיום בכבוד לעת פרישתו, לא יכול להיות מטרה להתנכלותם של נערי האוצר. לא ייתכן שאברהם לוי, ומאות האלפים הנמצאים במצבו, יהפכו יום אחד ל"אויבי העם". אני שומע את עוזריו של שר האוצר המבולבל, חסר האונים אל מול מציאות שאין הוא יכול לשנות, מסבירים לציבור את תכלית מעשיהם - ובכל פעם מתעורר בי מחדש הרצון לנפץ את הארוגנטיות שלהם. חוסר הבנתם פשוט משגע אותי. הרעיונות שהם מעלים מעולם לא נשמעו מטומטמים יותר; כגון, הרעיון "להשתיק" את השמאי הממשלתי הראשי, איש משרד המשפטים, כדי שהנתונים שלו, הסותרים את אלה של משרד האוצר, לא "יבלבלו" את הציבור. שמעתי בעניין זה את אמיר לוי, הממונה על התקציבים, ולא האמנתי למשמע אוזני. אינני יודע באיזו מציאות חיים האנשים האלה – אבל בדבר אחד אני בטוח: כאשר הם יפרשו מן השירות הציבורי מובטחת להם משכורת מפנקת כמו גם פנסיה נאה. הם לא יזקקו ל"דירה שלישית" כדי לגמור את החודש. אמיר לוי, כמו קודמיו בתפקיד הזה, כבר יודע את זה – ולכן ליבו גס בכל מי שתוכניותיו עלולות לפגוע בו. באותם ימים, כאשר אמיר לוי וחבר יועציו האחרים של משה כחלון, כבר לא ישוטטו במרחבי המגזר הציבורי, הם לא יזכרו את אברהם לוי ואת האלפים הרבים שנאנקים כמוהו כדי לסיים את חייהם בכבוד.
